נדמה שהדבר היה כבר לתופעה מוכרת במשחקי ליגת העל: זו יכולה להיות מכבי חיפה או מכבי תל אביב, הפועל באר שבע או מ.ס אשדוד, שלא לדבר על בית"ר ירושלים: למשחקים נגד סכנין, מגיעים אוהדים עם דגל ישראל.
תכף נגיע לאקט המכוער הזה של הנפת דגל המדינה במפגיע דווקא במשחקים נגד סכנין, אבל קודם כל הבהרה: אני פטריוט, אוהב את המקום הזה בכל מאודי, מתרגש עד דמעות בצפירת יום הזיכרון, מניף בגאווה את דגל ישראל מעל מרפסתי ביום העצמאות, לפעמים אפילו מחזק בדגלון קטן מעל לרכב ואפילו בהקשר הספורטיבי: מריע לכל שער של נבחרת ישראל ומפוצץ מגאווה כאשר ספורטאי ישראלי ניצב על ראש הפודיום, הדגל מונף אל תקרת האצטדיון או האולם – וההמנון מתנגן ברקע.
אני גם מספיק ותיק במגרשי הכדורגל כדי לזכור איך דגלי ישראל היו אביזר עידוד נפוץ בשנות השבעים, אפילו קצת אל תוך השמונים. הסיבה אגב לא הייתה רגשות פטריוטים אלא העובדה שלא היו אז אביזרי עידוד ממותגים: רצית צעיף בצבע הנכון – הייתה צריך לבקש מאמא שתסרוג. רצית דגל בצבע הנכון? ההתבלטות הייתה בין לטבול דגל ישראל בצבע אדום/ירוק/צהוב או לגנוב סדין מחבלי הכביסה של השכנים (אני עדיין זוכר איך מנהל סניף בנק דיסקונט עמד מחוץ לסניף וגרד את פדחתו במבוכה אחרי שדגלי הבנק, בצבעי ירוק-לבן, שנתלו לכובד יום העצמאות, נגנבו בידי אוהדי מכבי חיפה והונפו בקריית אליעזר). אני אישית גנבתי כמה דגלי נח"ל ירקרקים עבור חבריי שאוהדים את הקבוצה הלא נכונה של העיר, בשנים שעוד פרגנתי להצלחותיהם הספורטיביות.
זיכרונות הילדות האלה לא באו אלא כדי לומר שאין לי שום בעיה עם דגל ישראל במגרש הכדורגל, לא בשבתות כהלכתן ובטח לא במשחקים של קבוצות ישראליות באירופה. סלדתי מאוהדי הפועל תל אביב שביקשו להוציא את עצמם מהכלל באמצעות השלט "מייצגים את הפועל ולא את ישראל", גם מפני שאם ירצו או לא – הם מייצגים את ישראל והיו אמורים לחבק בחום כל אוהב-ישראל שהגיע לתמוך בהם במשחקי הקבוצה באירופה. וגם מפני שאם הם לא ישראלים, הם מוזמנים להימחק מרישום בהתאחדות הכדורגל המקומית ולהירשם מחדש אצל אחת השכנות, אולי שם הם יצליחו להעביר את קובי רפואה בבקרה.
ולמרות ההקדמה הארוכה הזאת, אולי דווקא בגללה, מגעילים אותי האוהדים שמביאים את דגל ישראל אתם למגרשים דווקא למשחקים מול בני סכנין ומניפים אותו – לא בגאווה אלא בהתרסה, אל מול אוהדי סכנין. אם הם מתומכי בן גביר, גופשטיין, לה פמיליה או להב"ה, ההקשר לפחות ברור: אתם גזענים, לא רוצים ערבים בקבוצה שלכם ולא רוצים קבוצה ערבית בליגת העל בכדורגל. אני כמובן מגנה את זה מכל וכל, אבל לפחות יכול להבין את ההיגיון, גם אם הוא מעוות בעיני. אני מקווה שהרשויות ימצאו את הדרך להרחיק חלאות אדם שכמותכם ממגרשי הכדורגל בישראל, אבל אתם ממש לא הנושא.
הנושא הוא אוהדים "רגילים" שחוטפים את הטוויסט הלאומני בכל פעם כשהם רואים מולם את סכנין. זה לא אקט של גאווה לאומית אלא אקט של פחדנות מצד מי שלא בטוחים מספיק בהוויה הישראלית – ויותר מכך, זהו אקט של התגרות. מה בעצם מבקש מניף הדגל במפגיע במשחק מול סכנין? אני יהודי, אתם ערבים, זוהי ארץ היהודים ולכם אין בה שום חלק, לא רק סביב שולחן הממשלה אלא אפילו לא במגרש הכדורגל.
אם אתם מחזיקים בדעות האלה, כאמור – אין לי בעיה, כלומר – יש לי ועוד איך, אבל לא אבזבז עליכם אפילו אות נוספת. אם לא, אז כדאי שתדעו בדיוק מה אתם מסמלים באמצעות הדגל היפה הזה שהנפתם בנסיבות מכוערות. כך למשל זעמתי על בזבוזי הזמן של סכנין נגד מכבי תל אביב, עד לרגע שבו שער 11 של בלומפילד נראה כמו הר הרצל בערב יום העצמאות – מאותו רגע קיוויתי שדווקא סכנין תבקיע שער ניצחון.
כך למשל התמוגגתי מהביצועים של מכבי חיפה על המגרש בשבת האחרונה (למרות שאני, כאמור, אוהד של הפועל חיפה), אפילו מהשירה המרשימה ביציעים – עד לרגע שבו החל היציע להיראות כמו בית אבא חושי של ימי ילדותי בשכונת נווה שאנן בחיפה, המקום שבו נערכו חגיגות העצמאות בכל שנה.
אם מותר לערבב ספורט עם תרבות, אז לנגד עיני עלתה דמותו של טופלה טוטוריטו, גיבורו של שלום עליכם שהניף "מטל עם דדל" בהקפות של שמחת תורה, או אם תרצו של ארקדי גאידמק שעמד לבדו ביציע הריק בעת המשחק של קבוצתו, בית"ר ירושלים נגד סכנין.
אני מת על דגל ישראל, וכאמור, אין לי בעיה אם הוא עושה טוב למישהו במגרש הכדורגל, כל עוד מדובר במי שלא יכול להיפרד מהמגן-דוד בכל שבת. כאשר הוא מונף במפגיע דווקא במשחקים מול סכנין, הוא לא מסמל ניצחון אלא תבוסה של מי שגם אחרי כמט 74 שנות עצמאות לא בטוחים בעצמם מספיק, עד שהם מוכרחים להתגרות בקהל שממול, שכל אשמתו היא שאינו יהודי.
