הברק מכה פעמיים: השינוי שבכר עשה למכבי חיפה מול מכבי תל אביב

ברגע שאחד הפרשנים אמר, כמה דקות לפני שהתחיל המשחק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב השבוע, שתוצאת המחצית תהיה 0:3 לחיפה, היה ברור שזה ילך לכיוון ההפוך. כמובן, אף אחד לא ציפה שאחרי רבע שעה הצהובים יובילו 0:2 במה שאמור היה להיות היום הגדול של הירוקים, אבל התחושה הייתה שעודף האופוריה באצטדיון בחיפה יקהה את החושים של האלופה ואנשיה יתייחסו ליריבה בצהוב כאל גווייה רופסת. אבל ככה זה, לכולנו יש זיכרון קצר.

לפני 19 שנה, כשמכבי ת"א ג'עג'עה והבלאגן בקריית שלום חגג, חיכה לה משחק חוץ מול מכבי חיפה של יצחק שום – אחת הקבוצות היותר מסעירות שהיו כאן. מהמשחק הזה כולם זוכרים את אבי נמני קופא מקור על הספסל. עד למשחק הזה מכבי נראתה נורא והפסידה ארבע פעמים על האפס ליריבותיה לצמרת, והתחושה הייתה שעל המגרש תגיע סוף־סוף הנקמה על ה-0:10 מ־1988. בסוף מכבי ת"א ניצחה 2-3 משער בדקות הסיום, במה שסלל לה את הדרך לאליפות.

ועד לדקה ה־77 ביום שני נראה היה שההיסטוריה חוזרת על עצמה ובגדול. מכבי ת"א, מהקרשים כמעט, הובילה בבטחה 0:2. אומנם עם החזקת כדור שמתאימה למכבי יפו במשחק חוץ בדורטמונד, אבל הובילה. 0:2. כשכל השדים שמרחפים מעל מכבי חיפה בכל מה שקשור למכבי ת"א עומדים על הקו ומסתלבטים על הירוקים. כשמאות אלפי ציוצים ועשרות כותבי טורים עיתונאיים עסוקים בהשחזות אחרונות של להב הסכין. ופתאום, באבחה אחת ובלי הודעה מוקדמת – הן החליפו תפקידים.

יכול להיות שמכבי ת"א נשברה מזה שלא נתנו לה את הפנדל כמה דקות קודם לכן. יכול להיות שיחסי הכוחות היו כל כך לטובת מכבי חיפה ממילא (ועל הנייר, הם היו) – שבסוף הקונסטרוקציה בצהוב לא הצליחה לעמוד במשקל האדיר שהופעל עליה. אבל אם יש משהו שלמדנו בחיים האלה – הוא שמכבי ת"א לא מתפרקת. לא ככה. זה משהו שמתאים לקבוצות אחרות, כאלה עם בעיה מנטלית, כאלה שמאמינות יותר מדי למה שכותבים ואומרים עליהן, כאלה שחושבות שהן גדולות בהרבה ממה שהן באמת. בקיצור, קריסה מפוארת כזו במשחק כזה היא משהו שהיה תפור על מכבי חיפה.

לאורך השבוע נטחנה עד דק הגאונות של ברק בכר. אין מה להוסיף מלבד להצטרף לרוח הדברים. אבל בכר לא גאון כי הוא לא נלחץ מפיגור או כי הוא זרק לדשא את כל מה שיכול היה לזרוק, בלי לפחד שלמחרת יכתבו שהוא הפקיר את הסנטר/הפוזשן/הסטופקס. בכר הוא גאון משום שכבר בשנה שעברה, כשהגיע, הוא הבין איפה הבעיה של מכבי חיפה: בראש. רק בראש.

בכנות, אני מנסה לדמיין כל מאמן אחר שהיה יכול לעבוד במכבי חיפה בשנתיים האחרונות – כולל רוני לוי, שעל מה שהוא עושה בהפועל באר שבע העונה מגיע לו פרס ישראל – ולא רואה אפשרות לאליפות בשנה שעברה, ובטח שלא ניצחון ביום שני האחרון. זה נראה כמו סיטואציה שרק בכר היה יכול להצליח בה, ויש לכך לא מעט סיבות, אבל העיקרית היא דווקא האופי הבוקי שלו. נוח להסתלבט על בכר בקטע הזה, לפעמים הוא משדר וייב של עמיל מכס בהפסקת צהריים, אבל זה בדיוק הכוח שלו – כי מתחת לכל החזות הפקידותית היותר מדי רגועה מתברר שהבנאדם מבין בניהול מערכות גדולות ובהצבת חזון (ובמיגור תסביכים מול מכבי ת"א).

והנה, זו הפעם השלישית שהוא עושה את זה בתוך פחות מעשור – והולך לו לא רע. בצימרים של איזי הוא הצליח למקסם את ההישגים למרות כלי עבודה צנועים במיוחד (ועד היום חיים שם על הדלק מהשנים ההן); בבירת ההייטק של ישראל, עם פנקס הצ'קים של אלונה, הוא דהר קדימה ולקח שלוש אליפויות רצופות ולמעשה בנה שם אימפריה (שעלולה להתהפך עליו בעוד שבועיים). ועכשיו, אצל יעקב שחר, הוא אפיין די מהר את הבעיות של המערכת – שעיקרן פחד אימים ממכבי ת"א ותסביך נחיתות מוזר מולה, ובמקביל ניצל את התרדמת הלא ברורה של הגולדהארים והנה הוא מסתער שוב.

בסופו של דבר, לאמן כוכבי כדורגל זה נחמד. יש מצב שלא צריך להיות גאון גדול כדי להצליח איתם. מה שכן, כדי לשנות דפוסי התנהגות ומנטליות של מערכת – כן צריך להיות אדם רציני ומקצועי. אחרי שעשה את זה בהפועל ב"ש, והפך את תסביכי הנחיתות שלה מול מכבי ת"א ליתרון כמעט מוחלט במשך כמה שנים (השבוע ב"ש משחקת בחוץ מול מכבי, יהיה מעניין לראות אם אפקט בכר עוד שם) – בכר מונה כמאמן מכבי חיפה כדי לעשות את אותו הדבר בדיוק גם בכרמל. השבוע, בבליץ מטורף של 13 דקות, נראה שהוא יכול לסמן וי גדול על היעד.