תחרויות ספורט, ובמיוחד כדורגל, מוכרעות לעתים קרובות בגלל דברים קטנים. טוויסט אחד קטן משנה את המציאות. ביקום מקביל טל בן חיים מוכשל ביום שני האחרון 40 ס"מ קדימה ומכבי תל אביב עולה ל-0:3 בחיפה. באותו יקום, ניקיטה רוקאביציה מנצל עד תום אמש את הטעות של אנדרה ז'ראלדש, מגלגל לרשת מול דניאל פרץ והפועל באר שבע מגיעה למשחק מול מכבי חיפה כשבאמתחתה חמש נקודות יתרון.
ועכשיו חוזרים לעולם האמיתי. מכבי חיפה תגיע לטרנר בשבוע הבא כשהיא מביטה על הפועל באר שבע מלמעלה. בכושר הנוכחי, באצטדיון שהאיר לה פנים בשנים האחרונות, היא עשויה לצאת משם עם ניצחון ולפתוח פער של ארבע נקודות בפסגה. במקרה כזה, כולנו נצטרך להתפלל לכך שעונת 2021/22 לא תמות בטרם עת.
הבעיה של הפועל באר שבע אתמול לא הייתה ההחמצה של רוקאביציה. הצרה היא שלא היו לה יותר מצבים כאלה. הקבוצה של רוני לוי לא נראתה שונה מב-15 המשחקים הקודמים, אבל עד אמש ידעה למקסם הזדמנויות, תוך שהיא מסתמכת על ההגנה העילאית שלה. רק פעמיים העונה, עד אמש, מכבי תל אביב לא ספגה. פעם בודדת הפועל באר שבע לא כבשה. כל המשוואה הזאת היטלטלה בבלומפילד.
הפועל באר שבע שיחקה נגד מכבי תל אביב כמו אנדרדוג. זה בעייתי בכל כך הרבה רמות, מהמוצר ועד התדמית. האם כך צריכה מוליכת הטבלה להיראות נגד קבוצה שקרסה פיזית ומנטאלית רק חמישה ימים לפני כן? ואיזה מסר מעביר הפסד כזה, שהתוצאה בו אולי משמעותית, אבל הדרך הרסנית עוד יותר? 58 אחוז מהזמן החזיקה מכבי תל אביב בכדור, אותה מכבי תל אביב שאחזה בו בפחות משליש משחק בחיפה. הצהובים הגיעו ל-19 איומים לשער לעומת 8 של באר שבע. גם בגזרת המאבקים סיימה מכבי תל אביב ביתרון ברור. מה שעבד בחיפה בסיבוב הקודם לא עבד בבלומפילד הפעם. כנראה שגם לשיטה הזאת יש גבול.
"אני מקווה שזו מעידה חד פעמית", אמר רוני לוי בסיום, והוא יודע למה. לוי צבר קצת קרדיט במהלך העונה. במשחקים הראשונים יציע טרנר היו גדושים בקריאות בוז, אבל עם הניצחונות באה גם ההבנה שזו הקבוצה, שזו השיטה ושניצחונות חשובים יותר מהסגנון. הצרה היא שקו אשראי כזה עדין מלכתחילה, משום שקשה לנצח לאורך עונה שלמה, והכישלון הקטן ביותר מעיר את הדובים משנתם. רגע לפני משחק הגביע בנתניה, אין להתייחס לתקווה של מאמן הפועל באר שבע כאל אחת מאותן קלישאות שהוא נוטה לפזר. הוא מבין שהוא חייב לחזור מהר למסלול, לא רק בשביל הקבוצה שלו, אלא גם בשביל עצמו.
גם בעונות הפחות טובות שלה בעידן מיטש גולדהאר, מכבי תל אביב מצאה נחמה מול הפועל באר שבע. למעשה, בכל אחת מ-12 שנותיו של הקנדי במועדון ניצחו התל אביבים את יריבתם לפחות פעם אחת במהלך העונה, כולל בשלוש עונות האליפות הגדולות בנגב.
כמו ב-2016/17 וב-2017/18, שהיו עגומות למדי מבחינתה, מכבי תל אביב יצאה עם 0:1 ביתי קטן על היריבה הדרומית. בשני המקרים הקודמים זו הייתה חזרה מדומה למאבק האליפות, מה שאי אפשר לומר על הניצחון של אתמול, אבל עדיין אין להמעיט בערכו. לחזור שבור כל כך מחיפה ולהתכונן למשחק מול המוליכה פחות משבוע לאחר מכן, זה לא עניין של מה בכך. גבי קניקובסקי, שנראה אבוד במהלך המחצית הראשונה, התעורר בשנייה והיה אחראי לשער המכריע, דניאל פרץ גילה איזה עתיד יש לו ועדן שמיר שוב הראה שלא לחינם הפך לחביבו של המאמן הסרבי.
קרסטאיץ' יודע שמה שיש לו לא מספיק. עם כל הכבוד להקרבה ולניצחון הנאה, מכבי תל אביב מאוד מוגבלת בחלק ההתקפי וגם ההגנתי לא מרשים. קבוצה עם מעוף הייתה יוצאת אתמול מבלומפילד עם נקודה ויותר. ועדיין, ניצחון הוא ניצחון. האם הוא יוציא את מכבי תל אביב לדרך חדשה? ניסיון העונה הזאת אומר שלא ובכל זאת, ניכרת תחושה של שינוי.
הניצחון של מכבי חיפה בפתח תקווה היה מפחיד בקלילותו. האלופה נכנסה לכושר והפייבוריטיות הטבעית ממילא שלה קיבלה גיבוי בטבלה ערב משחק העונה.
תשעה ניצחונות רצופים יש למכבי חיפה. בשבעה מהם היא הבקיעה שלושה שערים או יותר. זה נתון מטורף. גם אם האשליה על מאבק אליפות אמיתי עדיין מחזיקה מעמד, מכבי חיפה כרגע בקצב של 97 שערים בעונה שלמה. הקבוצה היחידה שעשתה את זה: מכבי חיפה של 1993/4, אז ב-39 משחקים, אבל גם ללא הפסד.
השער הראשון פתח את המשחק, השני סגר אותו והשלישי (נגיד) מנע אפשרות לקאמבק. זה משאיר אותנו עם אקורד הסיום של בן שהר, שהיה, לכאורה, לא משמעותי, אבל מסתתר פה קץ' מסוים. עד כה, שהר היה נון פקטור כמעט במכבי חיפה. בשבועות האחרונים שמו החל לעלות בהקשר של עזיבה, גם אם לא מהצד של השחקן עצמו אלא כספקולציה. הכניסה שלו למשחק ביום שני בפיגור 2:1 סייעה להפיח רוח נוספת בקאמבק מול מכבי תל אביב, ואתמול הוא כבר הטביע חותם רשמי על ההתקדמות עם שער.
אז מדוע זה כל כך חשוב? בהנחה שהחלוץ יישאר במכבי חיפה, ייתכן מאוד שהיא תצטרך לתת לו זמן משמעותי בהמשך הדרך. אנחנו נמצאים בעידן לא פשוט שבו שחקנים נעדרים ולא רק בגלל פציעות, חוסר הוודאות גדול. למכבי חיפה יש התקפה קטלנית, אבל העסק נזיל וקצת ביטחון לשהר כבר עכשיו בוודאי לא יזיק.
קשה להפריז בכמות הכישרון שקיימת היום בהפועל תל אביב, בוודאי בסטנדרטים שהציבה בשנים האחרונות. השער של אושר דוידה בשבוע שעבר היה נפלא, הגול של שי אליאס היה נהדר בצורה אחרת. להפועל תל אביב חסרים בערך שלושה ניצחונות כדי להבטיח מקום בפלייאוף העליון. מי היה מאמין שהיא תהיה במעמד כזה תשעה מחזורים לפני סיום העונה הסדירה?
ההגעה של קובי רפואה מוכחת כבינגו. האוהדים רצו את רפואה כמחליפו של קלינגר, אבל לקאמבקים של מאמנים אהודים יש נטייה לאכזב. רפואה, שכבר מכיר את המועדון וההתנהלות סביבו, נכנס מהר לעניינים והסתייע בלא מעט מזל, אבל כשאתה מנצח ארבע פעמים ברציפות המזל הוא לא המרכיב היחיד ובוודאי שלא העיקרי, ולראיה הניצחון אתמול בהרכב חסר מאוד, ניצחון שהוא תוצר של אימון ואמונה.
אלא שכשמסתכלים מעבר להרי החושך, קרי סיום העונה הנוכחית, עונה מוצלחת "מדי" עלולה לשמש להפועל תל אביב חרב פיפיות. הקופה של המועדון, שאינה עשירה ממילא, צפויה לספוג בחודשים הקרובים מכה כבדה עם הפיצויים למאור בוזגלו ולאחמד עאבד. שחקנים שקרנם עלתה כבר לא ישחקו עבור חוזים נמוכים.
אפשר ורצוי אפילו להתענג על התקופה הזאת, האוהדים האדומים הרוויחו אותה ביושר. ועדיין, בהפועל תל אביב כמו בהפועל תל אביב, מעל ההישג העכשווי תמיד ירחף עתיד מעורפל.
סיפור הטקס שלא היה הוציא לא מעטים מאוהדי מכבי תל אביב למפגן תמיכה בדור מיכה, מה שמעלה את התהייה לגבי הכנות של אותם אוהדים ממש שקוראים קריאות גנאי לעבר עומר אצילי.
מבחינת הזיקה למועדון, אין פה שאלה – מיכה שחקן בית שהיה אהוד ביותר על יושבי בלומפילד, גם התדמית שלו טובה ונקייה יותר מזו של אצילי. השאלה שכן עולה היא שאלת הערכיות. בשבוע שעבר כתב כאן אלעד ליפשיץ: "ככה זה עובד: האנושות כמעט תמיד תציב תוצאות והישגיות במיקום גבוה יותר מסוגיות של מוסר. אצילי מניח כעת בפרופורציות מגומדות שאלות ערכיות מול שאלות פרקטיות… לא מדובר כאן באבחנה שיפוטית, ודאי לא ביומרה לקבוע מה טוב ומה רע. מדובר אך ורק באבחנה עובדתית: אצילי הוא היום סופר-מודל ישראלי".
אוהדי כדורגל רבים, ובפרט אוהדים של מכבי תל אביב, נזעקים מכל דבר שאומרים או כותבים על אצילי, אבל הנה, עוברים חמישה ימים וחלק מאותם גרונות שזעקו אז עודדו אתמול. האם נעשה כאן עוול כלפי אצילי? לא, אבל יש פה גושפנקה נוספת לכך שבסופו של דבר, בחיים בכלל ובכדורגל בפרט, מאחורי כל עמדה שיפוטית מסתתרת פוזיציה.
