לפעמים, כשלא הולך, אז הכול לא הולך, וזה מה שקורה לבית"ר ירושלים. מחר (ד') ב־20:00 היא תשחק בחיפה מול מכבי המקומית בשמינית גמר גביע המדינה, ומבחינת הקבוצה הבית"רית, העיתוי ממש גרוע.
הוא מגיע 3 ימים לאחר הפסדה 2:0 לאשדוד, במסגרת הליגה, במשחק שהמאמן יוסי מזרחי הגדיר "ביזיון מהדרגה הכי גבוהה שיש". והנה, לפגוש במיידית במכבי חיפה, זהו כאמור, תזמון שבית"ר ירושלים הייתה חפצה מאד לדחותו למועד רחוק. בית"ר חוששת מהתבזות שנייה, בטח כאשר הירוקים מצויים בכושר שיא, ושהגביע חשוב להם בדיוק כמו הזכייה באליפות.
לאחר ההפסד לאשדוד, הסביר מזרחי ש"להרים ידיים זה הדבר הכי קל", אבל הופעתו ודבריו האחרים אל המיקרופון שידרו, כביכול, ייאוש מוחלט. יוסי לא צריך לראות עצמו אחראי למצבה של הקבוצה. הוא קיבל לידיו שבר כלי, ורק משום היותו בית"רי בדם, נטל על עצמו את משימת האימון. "כשהבית בוער", הוא לא יכול היה להישאר בצד, אדיש למצב.
אתמול כבר נשמע המאמן הוותיק נחוש יותר בשיחתו עם השחקנים, אולם זאת יש לזכור: השחקנים הם אלו העולים למגרש, והם הנושאים היום על חולצתם את סמל המנורה. יוסי מזרחי עצמו יודע וזוכר איזו גאווה היא ללבוש את אותה חולצה. במיוחד עכשיו, כמנהיג, מוטלת עליו המשימה לשכנע שניתן לשפר דברים. שלמרות הכול, הוא מאמין בשחקניו וחייב לזקוף את קומתם. כך נוהג מנהיג שעיניהם ועיני האוהדים הרבים נשואות אליו.
אני יודע שקל מאד לדבר, אבל כדי להצליח במגרש ולהישאר בליגת העל, זקוקה ירושלים לכושר גופני טוב בהרבה מזה שבו היא מצויה. היא זקוקה לרגליים קלות ומהירות, ולהבנה שכל מה שעשו שחקניה עד כה, לא מספיק. הוא אף עלול להיגמר בקריסה, המובילה לליגה השנייה.
דבר אחד ברור: בית"ר ירושלים חייבת להתייחס לעצמה בדיוק כפי שהמציאות מציגה אותה – קבוצת תחתית, הרחוקה מימיה הגדולים. רק ההכרה בכך אולי תסייע לה להתאושש מהר ככל הניתן.
ובנימה אישית, הבוקר הלך לעולמו לאחר מחלה קשה חברי הטוב, עיתונאי הספורט הירושלמי הוותיק רוני דיאון. רוני היה בעל ידע רב ונרחב ואהב את הספורט בכל לבו. יהי זכרו ברוך.
