באורח די נדיר, שלחה ביום רביעי בית"ר ירושלים מכתבי פיטורים לשלושה משחקניה הזרים. כולנו יודעים שלא ממש נפוץ במחוזותינו לשמוע על קבוצת כדורגל שמפטרת שחקן, ובכל זאת, בימים האחרונים שאלו אותי לא פעם ולא פעמיים מה ההבדל, בעצם, בין שחקן כדורגל שמרוויח משכורת חודשית מהמועדון שעבורו הוא משחק, לבין כל עובד מהמניין במשק, שכידוע ניתן לפטרו בקלות יחסית, בכפוף למגבלות החוק כמו תקופת הודעה מוקדמת.
כבר כשנודע על כוונתה של בית"ר לפטר שחקנים, שמעתי ברדיו פרשן כדורגל ישראלי, כוכב עבר עם קריירה מפוארת בחו"ל, אשר הצהיר כי 'אין דבר כזה בעולם לפטר שחקן כדורגל. לא קיים בשום מקום. לא יכול להיות שזה חוקי'. ובאמת, העובדה שפיטורי שחקן כדורגל לא בדיוק מתיישבים לנו עם כל מה שאנחנו מכירים, איננה מקרית.
אמנם, נקודת המוצא לסוגיה שלנו הינה שבין שחקן כדורגל לקבוצה בשורותיה משחק מתקיימים יחסי עובד-מעביד, ממש כפי שמתקיים בין כל שכיר במשק לחברה שבה הוא מועסק. מכאן, כי לא רק שתנאי החוזה שנכרת בין השחקן לקבוצה חלים על יחסי הצדדים, אלא שגם חוקי העבודה הכלליים חלים על יחסים אלה, כמו דמי חופשה, פנסיה, פיצויי פיטורים. כמו שפסק בית-הדין לעבודה פעמים רבות, ואפילו זכות לקבלת דמי פגיעה מביטוח לאומי בגין תאונה שהתרחשה במהלך אימון, דינם ככל עובד.
ואולם, ההבדל המרכזי בין עובד בחברת הייטק, שכיר במשרד עורכי-דין או עובד במרכול השכונתי לבין שחקן כדורגל נעוץ בראש ובראשונה בעובדה שחוזה עבודה של שחקן הוא בדרך כלל חוזה לתקופה (עונה או מספר עונות) עם מועד סיום, או בשמו המשפטי – 'חוזה עבודה לתקופה קצובה'. זאת, בניגוד לחוזה העסקה סטנדרטי שמסדיר את יחסי העבודה בין העובד למעסיק שלרוב אינו מוגבל בזמן. חוזה עבודה לתקופה קצובה לא מאפשר לצדדים להפסיק או לקצר את העסקה באופן חד צדדי – לא למעסיק (הקבוצה) ולא לעובד (השחקן) – מבלי שהדבר יהווה הפרה של החוזה. (כמובן למעט אם הוסכם אחרת בחוזה העבודה).
כלומר, מהלך של פיטורי שחקן (ללא הצדקות מיוחדות) לפני תום התקופה שנקבעה בחוזה שנכרת עמו, מחייב את הקבוצה לשלם לעובד פיצוי מלא. לא רק פיצויי פיטורין כמו בפיטורים של כל עובד מן המניין, אלא את מלוא המשכורות שהיה אמור השחקן לקבל עד תום התקופה. ומכאן קל להבין, מדוע המהלך של פיטורי שחקן כדורגל אינם שכיחים – שהרי מהלך כזה לא חוסך בסופו של יום לקבוצה ולו שקל אחד.
אז מה היה הרציונל שבשמו פעלו קברניטי בית"ר ירושלים? קשה לדעת בוודאות, אבל אחת הסברות שמועלות היא שבבית"ר בסך-הכול ביקשו לשחק על זמן. למרות שלכאורה במועדון יודעים היטב כי השחקנים המפוטרים יתבעו אותם בבית הדין לעבודה או במסגרת הליך בוררות בהתאם לתקנון ההתאחדות לכדורגל (נושא הראוי לטור בפני עצמו), וכנראה אפילו יזכו – הם בחרו בכל זאת ללכת על המהלך הבעייתי הזה של פיטורי השחקנים, מכיוון שהם יודעים היטב שההליך המשפטי צפוי לארוך זמן רב. כל עוד אין הכרעה בהליך שיתנהל כנראה בין הצדדים, על פניו המועדון ייתכן ויימנע מלשאת בנטל החוזה של השחקנים שפוטרו.
עד כמה זה מעיד על מצבה העגום של הקבוצה? את זה אשאיר כבר לכם לקבוע.
הכותב הוא עו"ד המייעץ למעסיקים בתחום דיני העבודה.
