"גדלתי בבית ציוני, בית שהבין מה עם ישראל עבר בשואה ונלחם על הקמת המדינה. מי שלא שרים את התקווה אינם ראויים לייצג את נבחרת ישראל. אני התכוונתי באופן כללי, כי עמדתי בנגינת ההמנון ושרתי אותו עם דמעות בעיניים בישראל ובעולם. הנבחרת וחולצת הנבחרת זה הדבר החשוב ביותר עבורי. כאב לי לראות במחנות האימון בארץ שחקנים ששוטפים את המכוניות שלהם עם חולצת הנבחרת הקדושה".
יותר מ-35 שנים חלפו מאז האמירה המפורסמת של בלם הנבחרת שלמה קירט, שכוונה בעיקר לחבריו לנבחרת רפעת טורק וזאהי ארמלי, והוא לא מתחרט גם היום. על ההצהרה הזאת קירט שילם מחיר יקר, תרתי משמע. הוא הורחק מהנבחרת, אבל זה לא נגמר שם. "היו גורמים בהתאחדות לכדורגל שהעבירו לשלטונות מס ההכנסה דיווח על השכר שלי במועדונים ששיחקתי. מס ההכנסה עיקל את חשבונות הבנק שלי, וזה עלה לי במחיר איבוד של בית וחצי, או שניים שהיו לי. זה היה תרגיל כדי להנמיך את האש מהסיפור על השחקנים שלא שרים 'התקווה'".
קירט נולד ברחובות, בשכונת שעריים. ממש מחר (שישי) ימלאו לו 68 שנים. הוא גדל בבית דתי, אבל האח הגדול במשפחה, יהודה, היה בשנות החמישים כדורגלן בולט במכבי רחובות ובמכבי שעריים. היום הוא מועסק בחברת שוהם, עושה ניקיונות בבתים ועבודות פוליש. יש לו שמונה ילדים.
"כמו כולם, בתחילת שנות ה-60 השטחים הפתוחים משכו ילדים לשחק כדורגל. לפני בר המצווה שלי עליתי על אוטובוס שחקני מכבי שעריים, שיצא למשחק חוץ. הייתי ילד דתי וקיבלתי פחד מהעובדה שאני נוסע בשבת. התפללתי בדבקות במושב שהאוטובוס לא יתפוצץ כעונש מאלוהים. כשהגענו ליעד וירדנו וכלום לא קרה, הורדתי את הכיפה והציצית. מגרש הכדורגל הישן של מכבי שעריים ברחוב הראשי ברחובות הפך למקום בו ביליתי שעות על גבי שעות סביב הכדור העגול".
בעונת 1968/69 מכבי שעריים הפסידה בגמר הגביע להכח רמת גן 1:0 וגם נשרה לליגה א' דרום, אז הליגה השנייה. "שיחקתי בקבוצה הבוגרת של שעריים לפני שמלאו לי 16 שנים. הגול הראשון שלי היה נגד סקציה נס ציונה, ניצחנו 1:2".
כשחקן מכבי שעריים בליגה השנייה, זומן קירט לנבחרת הנוער עד גיל 19. "המאמן אדמונד שמילוביץ' זימן אותי לטורניר דיסלדורף בגרמניה. נבחרתי לשחקן המצטיין של הטורניר", הוא מספר. בתום עונת 1974/75 סיים את חוזהו. "לא התאים לי לשחק בליגה השנייה, עם כל האהבה שלי לשעריים. במועדון הציעו לי דירה תמורת חוזה לשלוש שנים. סירבתי בנחישות, והם אמרו לי שאקבל שחרור רק אם אצלול באמצע ים המלח. לא צללתי, אבל הצלחתי לקבל את כרטיס השחקן לידיים שלי, מהלך נדיר בימים שבהם ההמרכזים הגדולים של הפועל ומכבי קבעו הכול".
עברת משעריים למכבי פתח תקווה בזכות אבי לוזון?
"שירתי עם אבי לוזון בסדיר. הוא היה אוהד מכבי פתח תקווה וכבר מעורב בנעשה במועדון. לוזון הפגיש ביני לבין ההנהלה וחתמתי".
אחר כך הגיעה בית"ר ירושלים.
"הייתה תקופה מצוינת במכבי פתח תקווה, אנשים טובים ושקט מקצועי. מי שפנה אלי היה אגדת הכדורגל של בית"ר שאול מזרחי, 'שאול המלך'. נפגשתי שם עם היו"ר רובי ריבלין. הוא עשה בתוך 3 דקות הסכם לחוזה. אמר לי, 'לך תעלה לאימון מהר. או שתהיה כאן סופרסטאר, או שתיגמר לך הקריירה, אני בוטח ומאמין בך'".
השיא היה גמר הגביע של יוני 1979 נגד מכבי תל אביב.
"עונת 1978/9 הייתה ענקית לכולנו. ניצחנו בגמר את מכבי תל אביב 1:2, שבועיים אחרי שזכו באליפות. אנחנו סיימנו שניים. בגמר הובלנו 0:2 מגולים של נוימן ואברהמי. ויקי פרץ צימק בדקה ה – 83 והלחץ על השער של יוסי מזרחי שהפעילו אבי כהן, טבק, שפיגל, שוויצר ו-ויקי פרץ היה אדיר. בעיתונות, לאחר שהבאנו את הגביע לירושלים, נכתב עלי בין השאר שאני 'מר גביע, הקיר שבלם את תותחי האלופה".
התחנה הבאה – בני יהודה.
"נכון. רובי ריבלין כבר לא היה בראש המועדון, לא הרווחתי כספית כמו שחקנים אחרים. למרות המאמצים של המנהל אברם לוי ואחרים, היו בירושלים גורמים שאמרו שהם יסתדרו גם בלעדי בליגה העליונה. את עונת 1979/80 בית"ר סיימה אחרונה עם 23 נקודות וירדה לליגה הארצית".
עוד עונה גדולה, תחת שלמה שרף הפעם, שוב מקום שני ושוב גביע.
"הייתה לנו מקצועית עונה נהדרת. סיימנו במקום השני אחרי הפועל תל אביב. שיחקנו נגדם גם בגמר. זכינו בגביע המדינה בדו קרב פנדלים 3:4 אחרי 2:2 בתום 120 דקות. השחקנים היו עייפים והקיפו את האצטדיון עם הגביע בריצה איטית זוחלת. צעקתי להם 'מה ריצת ההלוויה הזאת? חטפתי את הגביע ורצתי ליציע הכבוד, נתתי ליו"ר דוד סולמי את הגביע. אמרתי לו 'קח את הגביע שהבטחתי להביא לשכונה'. הוא פלט 'תודה' והוסיף כי כמעט גרמתי לו להתקף לב, כשעשיתי תרגיל כדרור בקו ה – 5 שלנו שכמעט הוביל לשער הפסד".
כבר בשבועות שלפני הגמר היה ברור שלא תמשיך בשכונה
"את התרגיל שעשה לי סולמי מכירים רק מהסרטים. היה לי הסכם שאקבל בית פרטי בשכונת שעריים. הכסף לא הועבר באופן המתוכנן ונמסר לקבלן המוכר להם. הוא פשט רגל, הכול הלך לאיבוד. עליתי לירושלים, ביקשתי את עזרתו של ריבלין שסידר משהו סמלי, יצאתי מהשכונה בשן ועין. רוב האוהדים לא הכירו את הסיפור וחלקם טענו כלפי שרק הדולרים מעניינים אותי".
ב-1981/2 הגיעה מכבי תל אביב. זה לא התחבר.
"פתחנו את העונה טוב תחת יעקב גרונדמן, למרות ה-6:0 הידוע למכבי נתניה. אבי כהן חזר מאנגליה וביקש לשוב לעמדת המנהיג והבוס בקבוצה. מעלי אין בוסים, למעט זה שבמרומים. הקרע היה ענק, המאמן וההנהלה לא התערבו, השחקנים לא עשו כלום והיה בלגן גדול. הקבוצה סיימה במקום השמיני".
אחרי עונה חזרת לבית"ר.
"אוהדי הקבוצה ובראשם יהודה ברוכיאן החזירו אותי לימק"א, בתקופה של ריבוי הנהלות ומאמנים. אליהו עופר הזמין אותי למסעדת דגים ויין באשדוד, שם דיברנו על הציפיות והתפקוד שלי במועדון. דיברנו על שילובם של שחקנים צעירים כמו משה בן הרוש, אודי אשש, אלי אוחנה ואבי כהן בקבוצה הבוגרת. סיימנו במקום השמיני".
גול מיוחד שאתה זוכר?
"היה דרבי נגד הפועל ירושלים. הכדור פגש שלוש פעמים את הקורה לפני שנכנס לרשת של צבי פוזננסקי".
יש לך הסבר להפסד 3:1 להפועל תל אביב ואיבוד האליפות ב-1984?
"לקראת סיום העונה היו יותר מדי זעזועים בהרכב, בגלל הביטחון מההפרש ממכבי חיפה, שעמד על 13 נקודות. איבוד האליפות במחזור האחרון היה כואב מאוד". קירט עבר להפועל כפר סבא, ושיחק תחת יצחק שום. את העונה שם הוא מתאר כשקטה.
הפרק בנבחרת ישראל, לעומת זאת, היה סוער, הרבה לפני סערת מתנגדי שירת ההמנון. "בדצמבר 1980 שיחקנו במוקדמות המונדיאל בליסבון נגד פורטוגל. המאמן האנגלי ג'ק מנסל הציב אותי בעמדת המגן הימני להצר את צעדיו של החלוץ רוביו. מנסל תדרך אותי מקצועית, אבל הרוביו הזה היה ענק, השחקן הגדול ביותר נגדו שיחקתי . כשהכדור היה אצלו ברגל 50 אלף אוהדים ביציעים עשו קולות של הנעת אופנוע ורוביו החל בפריצות האטומיות שלו. הוא בישל במחצית הראשונה שני שערים בתוך שלוש דקות. תוך כדי משחק ביקשתי ממנסל שישחרר אותי מהמשימה הבלתי אפשרית מול רוביו. התנהלו בינינו תוך כדי משחק צעקות וגם קללות. במחצית השנייה לא שמעתי בקול המאמן ועזבתי למרכז ההגנה, הפסדנו 3:0.
"במשחק הבא ברמת גן, נגד סקוטלנד, שיחק במקומי גד מכנס. כשראיתי שאני לא מתוכנן לשחק עזבתי את מלון רמת אביב ונסעתי הביתה".
היה לך סיפור עם קללות באנגלית והתימנית מול קני דלגליש.
"שיחקתי נגד דלגליש בפעם הראשונה ב-1979 במשחק כוכבי הליגה נגד ליברפול, משחק הפרדה מאבי כהן שהסתיים בתיקו 3:3 . הפעם השנייה הייתה ב- 1983, עם נבחרת ישראל נגד ליברפול, משחק ה-3:4 המפורסם עם הרביעייה של בני טבק. שמרתי חזק ונוקשה מאוד על דלגליש, שלא הפסיק לקלל אותי באנגלית הסקוטית שלו. אני בסתלבט עניתי לו בקללות בתימנית. בסיום המשחק הוא אמר לי שבאנגליה לא שומרים עליו כל כך חזק ויעיל".
מאמן נבחרת אוסטרליה פרנק ארוק טען שאתה השחקן הטוב ביותר של ישראל. דווקא בתקשורת שלנו הפכו את זה לכאורה לאמירת זלזול של ארוק, כאילו אינו מכיר את שחקני ישראל.
"ארוק אמר את מה שהוא חשב מקצועית על נבחרת ישראל כפי שהכיר אותנו. זאת הייתה דעתו האמיתית. התקשורת בישראל הפכה את האמירה לשולית וגלשה לסיפורי צחוקים של לגלוג, טענו שזה נאמר כדי להרדים את ישראל וארוק עושה תרגיל פסיכולוגי . זה עלה לנו ביוקר, כי חלק מהשחקנים עסקו בנושא האמירה ובפירוש המזלזל שלו. גם המאמן יוסל'ה מירמוביץ' לא ידע לעצור את החגיגה התקשורתית".
כשימי השיא מאחוריו, קירט עבר לבית"ר נתניה ומכבי יפו, "שתי קבוצות עם בעיות ניהול ובעיות כספיות. בנתניה היה איתי ויקי פרץ. הוא עזב במהירות ואני אחריו. גם במכבי יפו המצב היה דומה, חוסר כסף היה שם המשחק".
הוא חזר למכבי שעריים ובגיל 43 פרש. שם גם השלים את תהליך החזרה בתשובה. "שיחקתי בשעריים בגיל מבוגר בליגה א'. הספקתי לשחק יחד עם שני הבנים שלי, כפיר שהיום מראשי המועדון, ואביחי. נושא הדת לא בא לפתע. כשהייתי בנבחרת או עם הקבוצות בבתי מלון הייתי זה שארגן את הקידוש בימי שישי".
את ההחלטה הסופית קיבלת דווקא על כר הדשא.
"באמצע משחק ליגה בחוץ נגד הפועל דימונה עצרתי וירדתי מהמגרש. ביקשתי מחבר הנהלה לקחת אותי הביתה כי אני לא מסוגל יותר, אני חוזר לדת. האיש הניע את רכב המרצדס שלו, והביא אותי לתפילה בבית הכנסת בשכונת מגורי".
