שלום רב, הרי החדשות האחרונות מפרוגרסיבסטן: תובע ההתאחדות לכדורגל, עו"ד ניר רשף, החליט להעמיד לדין את מכבי תל אביב משום שאוהדיה שרו "דני עמוס ההומו" במהלך המשחק מול מכבי נתניה בשבת האחרונה. משפט עתיק, שהופנה כבר לאין ספור שחקנים באין ספור מגרשים, משום מה עדיין נשמע כאן ומעורר התייחסות כלשהי. ובטרם נצלול לעומקם של דברים ונגיד מילה טובה לבית הדין של ההתאחדות שהוריד את כולנו מהעץ, הבהרה חשובה: לא, "הומו" זה לא עלבון ולא קללה. להטיח במישהו "הומו" כגינוי גנאי זה מגונה. ובעיקר ילדותי ומביך. אנחנו לא באייטיז, ושמעון אמסלם כבר תלה את הגופייה (וגם אז זה היה לא לעניין ופתטי). ובאופן כללי, אין מה לתמוך בקללות ביציע, אבל מה לעשות, לפעמים נפלט איזה משהו. קורה לכולנו.
ואחרי שהבהרנו ויישרנו קו, בכל זאת, כמה שאלות עקרוניות: איך קבוצת כדורגל אמורה להשתיק את האוהדים שלה? למה מצפים, שהכרוז יבקש יפה להפסיק לקלל? הרי זה כסת"ח של הקבוצה, אוהד שרוצה לקלל – ימשיך לקלל גם אחרי שהכרוז יבקש וגם אחרי שהקפטן יעלה אליו ליציע ויבקש באופן אישי שיפסיק.
אבל לדרוש מהקבוצה לאכוף דיבור נקי ביציע זו עוד הדרישה הקלה יותר. הדרישה הכבדה באמת היא להפסיק לחלוטין את הקללות ביציעים. כי למה "הומו" אסור ו"בן זונה" מותר? למה "איזה ערבי" אסור ו"איזה תימני" מותר? ואגב, איך חיים עם זה שביציע שרים לשופט "מהמר, מהמר" ובכך מוציאים דיבתו בפרהסיה ומטילים דופי אמיתי בניקיון כפיו? הרי אם אסור – הכל אסור.
כמובן שנשאלת השאלה איך זה ייאכף – האם יוקמו פלוגות אכיפה שימנעו קללות באצטדיונים? האם הקבוצות יסמנו אוהדים עם חיבה לטינופים (יש מצב, הפועל ירושלים ובני יהודה כבר התחילו)? אולי מיקרופונים זעירים בכיסאות שביציעים?
אולי לא שמתם לב, אבל הכדורגל שלנו קצת הולך לאיבוד. בעידן האינטרנט והרווחה הכלכלית, שלתוכו נוספה גם מגיפה עולמית הזויה, האתגרים התחרותיים שהוא נאלץ להתמודד איתם – מטורפים. למרבית הקבוצות אין יכולת להביא קהל בכמויות, רמת המשחק לא משהו, רמת השיפוט נמוכה מאוד (את זה מותר להגיד, יש לקוות), וחלק לא מבוטל מהעוסקים בענף הם אנשים אלימים במידה זו או אחרת, ברמה שעולה עשרות מונים על זו של האוהד הממוצע שעוד טורח להתייצב במגרש פעם בשבוע.
המהלך של תובע ההתאחדות (שעדיין לא ויתר וערער על ההחלטה) עלול היה להוביל לכך שהקבוצות עוד היו מגלגלות את הקנסות שהיו מקבלות בגלל הקללות – אל עבר מי שיוזם אותן ביציע. מערכת היחסים הרעועה ממילא שבין מרבית המועדונים לקהל שלהם הייתה מקבלת עוד מכה – כי שוב היינו במצב שבו הקבוצה מחפשת להיכנס באוהדים, מיוזמתה או משום שנכפה עליה, בשם ניסיון מזויף לשדר ערכיות נאורה. התוצאה, כמובן, פחות אנשים ביציע. למכבי תל אביב זה פחות משנה, יש לה מאות אלפי אוהדים. בהפועל באר שבע, לעומת זאת, וגם בהפועל תל אביב, שתי קבוצות עם קהל בגודל בינוני מינוס שכל מנוי חשוב להן – יכולים להיכנס לסרט רע.
ההחלטה של התובע צרמה במיוחד, משום שגיא לוזון, שאיים במפורש, מול מצלמה, ביודעין, בשיא המודעות העצמית, על אוהד שקילל אותו – לא הועמד לדין. ולוזון לא לבד, אין מספיק דפים ו/או נפח אחסון באינטרנט כדי להתחיל למנות את כל הטאלנטים שעוסקים בכדורגל ישראלי ויש להם פה ג'ורה, כולל כזה שהופנה ישירות לאוהדים או לעיתונאים או לקולגות – ולא עמדו לדין. כל אוהד כדורגל יודע על מי מדובר, על מה מדובר ועד כמה התופעה נרחבת.
בסופו של דבר, האוהדים הם הלקוחות של המוצר, והמוצר, כאמור, לא מספיק טוב כדי לברור בעצמו את הלקוחות שלו. הקבוצות פשוט לא יכולות לצאת נגד האוהדים שלהן. יש כבר כמה קבוצות בישראל שלא מכניסות אוהדים ליציע משום שהם מקללים ולהנהלה לא בא לשמוע את הקללות האלה.
נכון, באף ענף אחר לא היינו מוכנים לאפשר מצב כזה של לקוחות שמקללים, אבל אף ענף אחר לא בונה על מחויבות רגשית ואמוציונלית כה גבוהה של הלקוחות שלו. אתם רוצים אוהדים מחויבים שלוקחים ללב, שבאים בגשם, בשמש, בתשע בערב ביום שני, משלמים 80־90־100 שקלים לכרטיס כדי לשבת בלי גג מעל הראש ולראות יכולת משחק ושיפוט עלובה? קחו בחשבון שמחויבות כזו תגיע רק מאנשים עם מעורבות רגשית גבוהה במיוחד. וכשהאמוציות מדברות בעצימות גבוהה כזו, לפעמים הלשון משתחררת. מה לעשות.
מקסימום, אם לא יתאים, אפשר לחזור לשחק מול יציעים ריקים עם הרמקולים של המנהלת. זה הלך יופי, לא?
