לא זה היה החזון של גולדהאר: מכבי תל אביב רחוקה מהיעד של הבעלים

עכשיו שנמכרו רוב הכרטיסים למשחק הגומלין בין מכבי תל אביב לפ.ס.וו איינדהובן ביום חמישי הקרוב בבלומפילד, אפשר לומר שמכבי תל אביב עשתה קופה יפה בהתחשב בנסיבות. איינדהובן תעבור כנראה לשלב הבא, ערן זהבי – הסיפור הגדול מבחינת הקהל הישראלי – משחק כבר על האדים בקבוצה המאוד משעממת הזו, ושתי הקבוצות מתחזקות תוצאה שנראית שבירה אבל לא באמת משקפת את המציאות. בשבוע הבא יתקיים פה יותר פסטיבל זהבי מאשר משחק גומלין בפלייאוף שמינית גמר הקונפרנס ליג.

רוג'ר שמידט ביקש אתמול לעבור את המשחק בשלום. תוצאה של 0-1, בעידן שבו כבר אין שערי חוץ היא תוצאה שבירה יותר, אבל בהתחשב בהרכב הטלאים שהעמיד למשחק, ובניסיון של מלאדן קרסטאיץ' לנצל את הרכב הטלאים הזה – ללא הצלחה – הוא השיג תוצאה סבירה.

על הנייר הוא שיחק ללא בלמים. אנדרה רמאליו, הרכש הברזילאי מהקיץ האחרון דעך עם הזמן, נפצע, ולא שיחק מאז היציאה לפגרת החורף, אוליבייה בוסקאלי הבלם הטכני בקבוצה היה מוצהב, ארמנדו אוביספו שנכנס לאחרונה לרוטציה לא היה כשיר ובמצב הזה הפך שמידט שני מגינים לא רעים, ג'ורדן טזה ופיליפ מקס, לבלמים. רק כדי לחדד את המיס-מץ' שלח קרסטאיץ' למערכה גם את פריצה וגם את יובאנוביץ', שזה בעצם שני חלוצי מטרה, גבוהים, אירופאים, שבסוף היום לא עשו כלום מול שני דמויי הבלמים שהציב שמידט. והיה לקרסטאיץ' את התעוזה להציב מאחריהם שני שחקני עומק כמו דן ביטון וגבי קניקובסקי, שאכן ניסו פה ושם לפלרטט עם הכדור, במגבלת מה-שאנחנו-עושים-בליגה-לא-טוב-לאירופה, אבל לא הניבו את האספקה המתבקשת. וזה כשאיינדהובן משחקת ללא איברהים סנגארה המורחק, 1.91 מ' של עוצמות פיזיות, שמנסה לחקות בסגנון השיער את פול פוגבה, ובערך שם זה מסתכם, על אף שליריבה הישראלית – ואת זה נראה בבלומפילד – לא יהיה הרבה סיכוי להשיג עליו יתרון במרכז השדה, גם אם ילחימו את דן גלזר עם עדן שמיר.

וכך, למרות שמכבי תל אביב עלתה בהרכב התקפי, שויתר על כנפיים בהתקפה כדי להתמודד מול המיס-מץ' בהגנה: בלטקסה על נוני מדואקה, נחמיאס על קודי גאקפו ושילוב של סבוריט ושמיר (במצבים נייחים) על ערן זהבי. וכך זה נראה: מכבי עם הרכב התקפי מאבדת את מרכז השדה, נכנעת במצבים נייחים, מסיימת את המשחק במאזן של 6:1 איומים למסגרת, לא יכולה לספר שום סיפור למעט הבעיטה החופשית של דן ביטון שז'ואל דרומל חילץ יפה, ובעיקר מעלה את התהייה: האם אחרי 10 שנות גולדהאר הושגה ההתבססות המיוחלת בדרג ב' באירופה, או שזה המקסימום שאפשר לייצר עם שישה זרים במגבלות הליגה הישראלית?

אחרי הכל, מכבי תל אביב ניצחה בעידן הזה באלקמאר, ומכבי חיפה הפסידה בפיינורד 2:1 העונה – שתי קבוצות מהדרג של איינדהובן, לא של אייאקס – וזה נראה תמיד כאילו בהישג יד, אבל לא באמת. מכבי לא נראית כמו רוב הסיטארדיות שמתבטלות מול איינדהובן על בסיס שבועי וגורמת לה לחשוב שהיא קבוצת ליגת אלופות, אבל גם לא נראית קבוצה שאם הייתה עוברת בסוף את לאסק לינץ, הייתה מאיימת על השלבים הגבוהים במפעל השלישי בחשיבותו באירופה, מגרש הגרוטאות של המפעלים הבכירים.

אפשר היה לראות את זה במצבים הנייחים. אפשר להעמיד שלישיית בלמים גבוהה ולהוסיף לה את עדן שמיר שחנק בנוכחותו את זהבי, ועדיין מה שנזכור מהמשחק הזה היה את ההצלה א-לה-גורדון בנקס- מקסיקו 70 של דניאל פרץ מהנגיחה של מדואקה. שני מגינים איטיים ובלם דל פיזיות, זה החומר שממנו מייצר קרסטאיץ' הגנה למשחק מול סגנית אלופת הולנד, זה גם החומר הבסיסי שממנו צריכים מאמנים להוביל את הנבחרת הלאומית. לא חידשנו פה כלום. כדי להתקדם באירופה אתה צריך שני בלמים זרים ברמה גבוהה, פחות מזה ואין על מה לדבר.

בשולי הדברים אפשר לומר שגם מבחינה התקפית המוגבלות של מכבי תל אביב זועקת לשמיים. אין לה שחקן שנע בין הקווים – כמו זהבי בן ה-28 של קיץ 2015 – שייתן ערך מוסף לעוצמות שיש לפריצה ויובאנוביץ' להציע. ובעניין הזה פריצה היה אמש הרבה יותר דומיננטי מיובאנוביץ', שלייצר לעצמו מצבים, וגם ללחוץ בלמים, וגם לזוז בהתקפת מעבר שלרוב די מסורבלת – זה מעל מידותיו. הוא סקורר, שחי מכדורים, וכשהם לא מגיעים, אין לו הרבה מדי להציע מעבר.

לא צריך את הסטטיסטיקה של ערן זהבי העונה – 9 שערים ב-29 משחקים (31%), שער כל 200 דקות לערך – כדי לראות את התפוקה היורדת שלו, ביחס למה שהתרגלנו אליו (זו עדיין תפוקה גבוהה ביחס לישראלים ביבשת). מאז שחזר מהפציעה, כבש שער בשישה משחקים, כדור שהגנת ויטסה ארנהם הותירה לו באמצע הרחבה. אצל שחקנים בגילו – גדולים יותר – כמו מסי, סוארס, או רונאלדו, מרגישים את הירידה בתפוקה. זו המציאות, היא בוודאי מתקשה להתכתב עם קבוצה מאוד לא קבוצתית כמו פ.ס.וו איינדהובן. למעט כדור רוחב של גאקפו, שנבלם ברגע האחרון לפני שהגיע לטאץ'-דאון של זהבי, הכדורים לא זורמים אליו, אבל אפשר לומר שגם הוא לא זורם אליהם. אני זוכר זהבי רעב יותר, תזזיתי יותר, נע לשטחים הרבה יותר. זהבי נראה יותר סטטי, שפת הגוף שלו משדרת שובע מהמקום. הוא יכול להתאמן אותו דבר, להגיע כל בוקר לפני כולם לאימון וללכת אחרי כולם, אבל משהו בחדוות המשחק שלו נפגע.

זהבי ביקש בשלב הזה של הקריירה להמשיך ולהראות את מה שמבדיל אותו משאר הישראלים בדור האחרון: היכולת שלו לא להתבלבל, לא להשתנק, ולא לעשות במכנסיים כשהוא רואה שער, אבל כמו שכתבנו על יובאנוביץ', סקורר חי מאספקת כדורים ואצל תאבי התקדמות כמו מדואקה וגאקפו, הוא לא שחקן המטרה, הם שחקני המטרה.

ההפסקות הארוכות יחסית בשנים האחרונות – הקורונה בסין, שתי הפציעות שעבר, בעיקר האחרונה – פגעו במספרים שלו, בשטף שלו. לחזור מפגרה, להשתלב, להגיע לממוצעים שלו, בגיל שנושק ל-35, זו משימת חייו. מפתה להגיד שעדיף שיחזור לישראל בסוף העונה, שם האווירה סביבו כבר תעשה את העבודה, אבל צריך להכיר גם במציאות: אנחנו חוזים בשלהי הקריירה של השחקן הכי גדול שנוצר בישראל מאז יוסי בניון. אסור עדיין לסכם אותה – הוא עוד יגיע ל-400 שערים בקריירה – אבל צריך להכיר בכך ולהיערך לכך.