מחזיקים מעמד: האשמים האמיתיים במתקפה של שרצקי על דראפיץ'

מוטב שהאמירות האומללות של איזי שרצקי על סלובודן דראפיץ' לא היו נאמרות. אם למישהו בסביבתו הקרובה של שרצקי עוד יש השפעה כלשהי עליו, מומלץ להם לנתק לו את הטלפון בכל פעם שהוא מתכוון לעלות לשידור. לאט לאט שרצקי הופך להיות לא רלוונטי.

יש לשרצקי הרבה זכויות על המהפכה שעשה בקרית שמונה, על מפעלי החסד והתרומות הרבות לעיר הצפונית, וכדאי שמישהו ידאג לשמור על הפה שלו כדי שבעיר הצפונית, ולא רק, נזכור אותו כפילנטרופ גדול עם לב גדול, נשמה ענקית ונתינה בלי הפסקה. לאט לאט שרצקי מתחיל לאבד מערכו, עושה רושם שהוא נחוש לפרק ולבעוט במפעל חייו בכל מחיר. חבל.

אבל שרצקי לא לבד. הסגנון שלו הרבה יותר מכוער, הלשון שלו חדה וכואבת יותר מסכין, הוא חסר טאקט והפוליטיקה ממנו והלאה, אבל הוא לא הבעיה. המאמנים שלנו בליגת העל הם הבעיה. הם ורק הם. שרצקי אמר השבוע על דראפיץ' דברים איומים: "הוא מאמן לא טוב, אם הוא יחליט ללכת כבר עכשיו אז שיילך. אין סיכוי שהוא ימשיך לאמן אצלי בעונה הבאה. לא יכול להיות שהוא יגיד לי שרק הוא קובע".

דראפיץ', אחד המאמנים הכי ג'נטלמנים בליגה שלנו, ספג את העלבון ושתק. הוא הבטיח לסגור את הפרשה בארבע עיניים עם שרצקי. קשה לבוא בטענות לאיפוק המדהים של דראפיץ'. תראו לי מאמן בליגת העל שהתפטר מתפקידו בגלל אמירות של הבוס שלו, בגלל התערבות בהחלטות מקצועיות, בגלל עלבון כזה או אחר שמתח עליו הבעלים של הקבוצה. אל תתאמצו, לא תמצאו.

הדברים של שרצקי על המאמן שלו לא ראויים, אבל הם שופכים אור על מסלול ההתרסקות של המאמן הישראלי. ההתקפה ההזויה רק ממחישה עד כמה המושג 'מעמד המאמן', מושג שהמאמנים כל כך אהבו להשתמש בו, פשט את הרגל. עבר מהעולם, מבלי שנשים לב לכך. אולי בגלל שאלי טביב כבר לא מתרוצץ במחצית מיציע הכבוד לחדר ההלבשה ולא מעביר הוראות בפתקים או בטלפון למאמן באמצעות שליח, ואולי גם בגלל שהבוס של מ.ס. אשדוד ג'קי בן זקן כבר לא עושה זאת לעיני מצלמות הטלוויזיה.

ואולי שרצקי שחרר קיטור בגלל שהוא החתים את דראפיץ' מתוך הבנה שהמאמן יקשיב לו, יתייעץ איתו ואף ימלא את ההוראות שלו? הרי דראפיץ' הגיע לקרית שמונה אחרי שהבין היטב שהבעלים טיפוס לא פשוט (בלשון המעטה), הוא ידע שהוא אוהב להיות מעורב לא רק בהרכב, אלא גם בסגנון המשחק ובמערך שהקבוצה תשחק.

ואולי שרצקי החליט למנות את דראפיץ' אחרי שהבין כי מי שעבד אצל אלי טביב יודע ומבין היטב את כללי המשחק?, הרי אותו דראפיץ אימן אצל אלי טביב בבית"ר ירושלים, שרצקי ודאי זכר את התמונות המביכות בהן נראה טביב מעביר הוראות לספסל, יורד במחצית לחדר ההלבשה, הוא גם זוכר אולי את הראיון המביך של טביב שגילה בגילוי לב על המעורבות שלו בקביעת ההרכב והחילופים. ואולי בחלק מהשיקולים שעשה שרצקי לפני שהחליט למנות את דראפיץ', הוא נזכר בהחלטה התמוהה של דראפיץ' לציית לטביב "המנהל המקצועי" ולהוריד את עומר אצילי לספסל למשך תקופה ארוכה?

הרי אותו דראפיץ' תירץ אז במסיבת עיתונאים בבית וגן כי: "עומר לא בכושר הכי טוב, יש לנו סגל רחב והוא יכול לתפקד בלעדיו". באותה תקופה דראפיץ' הפך לבדיחה בקרב האוהדים, השחקנים שלו והתקשורת. רק אחרי לינץ' תקשורתי ממושך, החליט דראפיץ להיות מאמן עצמאי, להתעלם לרגע מטביב, והחליט שאצילי יהיה בהרכב בית"ר נגד מכבי תל אביב. אז כזכור אצילי הודיע שהוא לא רוצה לשחק בהרכב בטענה שהוא לא רוצה לגרום לפיטוריו של המאמן.

אבל דראפיץ' לא לבד. הוא חלק מהתופעה בה הלך לאיבוד 'מעמד המאמן'. במשך שנים מתלוננים המאמנים על סביבת העבודה הקשה איתה הם נאלצים להתמודד, רבים מהם מתלוננים על הקושי לשרוד תקופה ממושכת בקבוצה אחת, אבל כולם, ממש כולם, חוששים להתמודד עם הבעיה האמיתית- המעורבות הרבה של בעלי הקבוצות בעניינים מקצועיים, והבריחה מאחריות.

עם כל הכבוד לסגנון של בעלי הקבוצות, למעורבות שלהם ולפה שלהם, מי שהרס וממשיך להרוס את מעמד המאמן הם המאמנים עצמם. הם מתוסכלים מהתנהלות הבעלים, הם תמיד, אבל תמיד יברחו מאחריות, הם יחפשו על מי להפיל את כשלונם. לפעמים הם יתדרכו עיתנאים נגד שחקנים שפישלו, לפעמים הם יספקו איזה סקופ כדי לרכך את הביקורת נגדם, ויש כאלה גם שלא יתביישו להתבטא אחרי כל הפסד על סגל קצר, על מצוקה שיש להם בקבוצה עם שחקנים בעמדות מפתח, כאילו שיש עמדה בכדורגל המודרני שהיא לא עמדת מפתח. ובמקרה של הפסד, הם יתבכיינו על מכת פציעות שמנעה מהם להכין הרכב אידיאלי למשחק.

ואם תשאלו אותם, הם יגידו לכם שהמקצוע שלהם הוא הדבר הכי קשה בעולם, שהם חיים משבוע לשבוע, העתיד שלהם תלוי בגול של חלוץ או טעות של שחקן, רבים מהם מאמינים שעתידם ופרנסתם תלויה בשופטים. מאמני כדורגל בליגת העל, באופי שלהם, הם בכיינים. הם תמיד מתרצים הפסדים, כישלונות, הם הפכו לסקטור הכי בכייני שיש בשוק העבודה.

מכירים את המאמנים שאחרי הפסד משתמשים בשופט כתירוץ להפסד? הם באמת מאמינים כי מרבית ההפסדים נבעו רק מטעות שיפוט. שרון מימר למשל אלוף בזה. גם ניר קלינגר. יש כאלה, יוסי אבוקסיס למשל, שעושים זאת בסטייל: "אני לא אדבר על השיפוט, אבל אומר רק שהשופט הרג אותנו היום. הפסדנו את המשחק בגלל טעות שיפוט". הכי קל, הכי פשוט. יש מאמנים בכיינים, יש שהגיעו לדרגת רב בכיין. המאמנים מעולם לא אשמים. הם גאונים. הם חלילה לא טועים אף פעם.

מאמנים רבים מתוסכלים מהבעלים של הקבוצה בה הם עובדים. כל מאמן שעבד אצל משה חוגג לא הפסיק לקטר, כל מאמן שעבד אצל שרצקי התחנן שעל הצג בטלפון שלו לא יופיע השם איזי שרצקי, לניר קלינגר היו ים של טענות לבעלים של הפועל תל אביב, שלא נדבר על המאמנים שעבדו אצל יואב כץ. תשאלו את רוני לוי (שלא לציטוט) מה הוא חושב על השתיקה של אלונה ברקת בנוגע להתנהגות האוהדים כלפיו. תשאלו אותו האם הוא לא מתוסכל מהעובדה שברקת לא מתייצבת לצידו במסיבת עיתונאים ומטיפה לאוהדים המקללים.

כולם בוכים ומשחקים במשחק הכיסאות. רגע פה רגע שם. אין להם רגע גל. רגע לפני היו בקבוצה אחת, רגע אחרי הם בקבוצה אחרת, וכך הם מדלגים מקבוצה לקבוצה, רגע אחד ממהרים להיפרד מהשחקנים אותם נאלצו לעזוב, ורגע אחרי ממהרים להעביר אימון בקבוצה נגדה שיחקו ערב קודם. והסברים יש להם בלי סוף. פרנסה. הרי יש משכנתא וצריך להתפרנס, הם באמת מאמינים שהאמירה השחוקה הזו עובדת על מישהו. ויש את אלה שממהרים להיענות שוב לקריאה של זה שפיטר אותם לא מזמן. זה שהתעלל והעליב אותם. טוב נו, יש משכנתא שצריך לשלם.

האמירות של שרצקי על דראפיץ' השבוע היו מביכות ומיותרות, אבל עם כל הכבוד לסגנון של שרצקי וחבריו בעלי הקבוצות (מי פחות ומי יותר), רבים מהמאמנים רכשו זאת בזכות. מי שאשם בהפיכת מאמני ליגת העל לסוג של שטיח שאפשר לדרוך עליו, הם המאמנים עצמם. נראה לכם כי שרצקי, חוגג, ניסנוב ואחרים היו מסוגלים להיכנס לחדר ההלבשה או להעביר פתק לשלמה שרף, גיורא שפיגל, דרור קשטן, אלי כהן השריף ואלי גוטמן? בחיים לא. וגם המאמנים האלה היו צריכים לשלם משכנתא.