אוהדי הכדורגל מכירים היטב את הריטואל: מגיע האוהד למגרש, לפעמים הוא כבר לא צעיר, לפעמים הוא עם ילדים קטנים שאותם הוא חפץ להכניס למסורת המשפחתית (במקרה של הקבוצה שלי אודה שמדובר בסוג של התעללות, אבל זה כבר עניין לטור אחר). הוא בא למגרש בסך הכל כדי ליהנות, כדי לפצח גרעינים ביציע, לפגוש מכרים ותיקים, לשייף קצת את הגרון בשירי עידוד – ובתקווה – גם לקפוץ משמחה בגולים ולהתחבק עם זרים.
כל זה בתכנון בסלון בבית, עת מכסים את צוואר הילדים בצעיף, מכניסים איזה ממתק לתיק קטן, לפעמים בקבוק שתייה קלה – ומדמיינים כבר את החיבוק המשפחתי בניצחון, או חלילה, את הנאום שתישא באוזני הילדים עם ההפסד, כדי ללמד אותם מה היא נאמנות ואהדת אמת, שאינה תלויה בדבר.
אתה גם מתכונן למפגש עם כל גווני החברה הישראלית: איך להסביר לילדים שבמקודם או במאוחר יקום מישהו מהשכנים ליציע ויצעק לאחד השחקנים או למאמן: "הלוואי שהילדים שלך יקבלו סרטן בראש" – ואיך אפשר להסתייג מהסגנון, הגם שאותו מקלל לובש את הצבע "הנכון". דילמה חינוכית שמי שגדל ביציעי כדורגל הכיר אותה עוד הרבה לפני המשפכים האחרים של כור ההיתוך – התיכון העירוני, האוהל בטירונות והקורס לנהיגה מונעת – המסגרות שכופות על האדם הנורמטיבי גם מפגשים עם טיפוסים מעט פחות שגרתיים.
אבל שום דבר לא מכין את אוהד הכדורגל שבא מאהבה למפגש עם משטרת ישראל. זה מתחיל לרוב מחוץ לאצטדיון שתמיד נפתחים בו מעט מדי שערים. ברוב העולם הנאור כבר הבינו שתורים יוצרים חיכוך ולחץ (זה עוד לפני סכנת ההדבקה שהביאה עמה הקורונה) שגורמים למתח, מצב נפשי שמעודד התנהגות אלימה, אבל התמודדו אתה עם מספיק אנשי ביטחון, קוראים אופטיים במקום סדרנים בכניסה ועוד.
בישראל לעומת זאת, כל ממזר מלך: אין אוהד כדורגל שלא ראה מימיו קצין משטרה צועק את הקריאה שמזהה עבד כי ימלוך: "כולם שני מטר אחורה או שאף אחד לא נכנס". כמובן שללכת שני מטר אחורה, עם לחץ הקהל בגבך, אינה אפשרות מעשית, אבל העיקר שהמאותגר מבחינת אגו קיבל את מבוקשו – הוא מנהל את האירוע.
וזה כמובן עוד לא הכל: חוקי עזרי העידוד משתנים ממגרש למגרש – יש מקומות שבהם מחליט מפקד הכוח במגרש שאסור להכניס למשל תופים, יש כאלה שעוינים דווקא את החכות שמשמשות מוטות לדגלים – ולעולם לא אשכח את הבכי של הילד שעמל עם עיתוני השבת שעברה ומספרים על הכנת קונפטי, כשקצין המשטרה הודיע שאסור להכניס את השקית שהייתה בידו.
כשהאב, כלומר אני, התעניין לדעת האם מישהו נפגע אי פעם כתוצאה מהשלכת קונפטי, צעק השוטר: "עוד מילה אחת אני עוצר אותך!" – על בקבוקי שתייה (מילא בתצורה המקורית, אבל יש אצטדיונים שבהם גם מימייה לילדים בצורת מיקי מאוס מהווה עילה לאי הכנסה למגרש) ואפילו פירות, אני כבר לא מדבר. ניחא אם הייתה אחידות, אבל כרגיל בישראל, כל קצין אחראי חש עצמו כשריף. וזה עוד החלק הטוב, כי עד כה דיברנו על המשטרה הכחולה, לפני המפגש עם לובשי השחורים בעלי האלות.
מוטיבציה של אלימות
המשפט הבא עלול לגרום עוול לאנשים שהתגייסו למשטרה באמונה ומתוך כוונה להיות משרתי ציבור נאמנים, לכן אסייג אותו, אבל לא אמנע מלומר אותו: אצל חלק מהמתגייסים, בטח ליחידה כמו היס"מ, יש גם מוטיבציות שליליות: אהבת המדים, הנשק ובעיקר הכוח.
זו לא בעיה מקומית של משטרת ישראל, אלא אתגר שעמו מתמודדים ארגוני שיטור ברחבי העולם: מצד אחד אתה רוצה את השוטרים שלך קשוחים וחותרים למגע. מצד שני, אתה לא רוצה מיליציות אלימות. בארגון שיטור חכם, יודעים איך לשלוט בדחפים האלימים שמאפיינים חלק מהכוחות – בישראל שולחים אותם לפרוק את העצבים בכדורגל.
בעצם, כדאי לדייק – לא רק בכדורגל, אבל למקומות הכי לא נכונים. לא לפשוט על אחוזות שבהם גרים ברוני פשע, לא לגובי דמי החסות בדרום, לא למארגני מרוצי המכוניות על כביש 90 – ברוב הזירות האלה החבר'ה הטובים מהמשטרה מעדיפים לא להיות. שלא לייחוס אמר לי פעם מישהו שהם מפחדים, לא מהאירוע עצמו אלא מההשלכות: "כשאתה רואה ילד שנרצח באיזה כפר בגלל נקמת דם, אתה שואל איפה המשטרה, אבל השוטר חושב על הילדים שלו. אם במהלך האירוע ייהרג איזה עבריין, המשפחה של השוטר הפוגע תצטרך לרדת למחתרת, אף אחד לא יוכל לשמור עליהם". הבנתם? לקולומביה היינו.
איפה כן מופיעה המשטרה ומפגינה את מלוא עוצמתה? בהפגנות של חרדים, בהפגנות של פעילי ימין, בהפגנות שהיו נגד ראש הממשלה לשעבר בבלפור – וכמובן, גם במגרשי הכדורגל. איני אוהד של הפועל תל אביב, אבל הסרטונים מאירועי המשחק מול מכבי חיפה בסמי עופר, מזעזעים. כשרואים חבורה של יס"מניקים מכה באכזריות נער ששרוע על הרצפה, זה נראה כמו מתקפה של חבורת עבריינים, לא כמו אנשי אכיפת החוק – ולא משנה בכלל מה אמר אותו נער, אם בכלל.
פגיעה במוניטין
דווקא ביום שבו ניקתה משטרת ישראל מעצמה חלק מהחרפה שדבקה בה מהפרסומים על שימוש בסייבר התקפי, היא נאלצת להתמודד – באשמתה הישירה – עם המראות שמהם משתמעת אלימות משטרתית. זה לא שאני חושש לגורל הקריירה של התוקף-במדים: גם אם תיפתח נגדו חקירה, יספיק תצהיר שקרי כדי למוסס אותה עד לסגירת התיק. אני חושש לגורל הקהל השפוי שמחליט להגיע למגרשי הכדורגל ובמקום חוויית ספורט לכל המשפחה מקבל סרט אימה.
פעם אחת עוד אפשר להדחיק, אחרי הפעם השנייה כבר מתרחקים מהוויית הכדורגל המקומי – יש מספיק משחקים מאירופה בשידור ישיר בטלוויזיה. אמרנו אירופה? במשך שנים הם ניסו להתמודד עם בעיות האלימות בכדורגל בעזרת כוח משטרתי – תוך שהם מתייחסים לקהל האוהדים כאל עדר שצריך לרסן, במקום להבין ש-90% מהם הם לקוחות שצריך לזכות בחוויה מכבדת. כחלק מהלקחים מאסונות כמו הילסבורו הם הפכו את האצטדיונים למקומות נעימים יותר, אבל במקביל הקשיחו מאוד את העונשים על מי שמפר את הסדר.
הם לא עשו זאת בעזרת שליחה של כוחות עצומים ואלימים אל היציע, כדי להחטיף ככל יכולתם, אלא להפך – דווקא בהרחקה שלהם ממוקדים של התפרעות פוטנציאלית. באצטדיוני הכדורגל (כן, גם בישראל) יש מאות מצלמות שמנטרות כמעט כל תנועה, עם מעט מאוד שטחים מתים. במקום הסרטונים שמפיצה היום משטרת ישראל כדי "להוכיח" שהיו גורמים אלימים בקרב קהל אוהדי הפועל תל אביב (מראש אני אומר להם – ברור שהיו!) צריך פשוט לגשת למצלמות האבטחה. אם יש סכנה ברורה ומיידית לביצוע פשע, אפשר כמובן לעצור את אותו אוהד במקום, בפינצטה ולא באלה.
אם אין, תנו לו להגיע הביתה ותשלחו לו למחרת זימון לחקירה, על בסיס ניתוח צילומי האבטחה. כמובן שמהלך כזה צריך להיות מגובה ברף מינימום של ענישה שיחייב את השופטים (אלה עם הפטיש, לא עם המשרוקית) לגזור עונשים של מאסר בפועל על מי שהורשע בהפרת הסדר הציבורי ובמקביל יאפשר למועדונים לתבוע ממנו נזיקין לא רק על השחתת רכוש, אלא גם על נזק כתוצאה מפגיעה במוניטין של המשחק. לא צריך להמציא את הגלגל, צריך פשוט לראות מה עשו במדינות כמו אנגליה, גרמניה והולנד שסבלו מחוליגניזם חמור בהרבה – לא רק השלכת חפצים אלא קטטות המוניות שהסתיימו בהרוגים.
במקום לספר לנו ש"האוהדים התחילו", מוטב שתשאירו את מי שבורחים מהמערכה נגד הפשע, אבל גיבורים על אוהדי כדורגל מחוץ למגרשים – ותתחילו לפעול נקודתית. זו לא צריכה להיות רק דרישה של הקהל, אלא גם של ההתאחדות לכדורגל, של מנהלת הליגה, של גופי השידור, המועצה להסדר ההימורים וכל מי שנהנה מהמוצר שנקרא כדורגל ישראלי.
תארו לכם שמחר היו מתאחדים כל אותם גורמים – ולמרות הידיעה שהצעד כרוך בהפסד כספי נקודתי, היו משביתים את הליגה השבתת מגן, דווקא כשנראה שהיא מתחילה לעניין, עד ששר הספורט, אחד המחויבים והנעימים שבשרי ישראל, היה מניח על שולחן הממשלה תכנית שמורכבת מענישת מינימום, שימוש במצלמות ו… כן, גם הרחקת המשטרה מהמגרשים. מה היה קורה?
ואולי אני נאיבי כמו הקבוצה שאני כרוך אחריה מילדות וצריך ללכת בכלל אחרי הכסף: המשטרה שקובעת את מספר השוטרים הדרוש לכל משחק – ובמקביל נהנית מקופה שמנה של שעות נוספות בתעריף גבוה לשוטרים שהיא שולחת למגרשים. רגע, יש מצב שעלינו פה על משהו: למה שהמשטרה תילחם נגד גובי פרוטקשן, שהפכו את חיי בעלי העסקים בדרום לגיהינום, בשעה שהיא עצמה עושה את אותו הדבר במגרשי הכדורגל?
