השאלה במקרה של רוני לוי הייתה העיתוי, לא "אם" אלא "מתי". לולא היה מחכה להפועל באר שבע משחק כל כך מכריע מול מכבי פתח תקווה מחר, ייתכן שהמהלך היה נדחה, אולי אפילו לא מתבצע כלל. פיגור 1:0 עם קבוצה שלא מבקיעה שערים בגומלין של רבע גמר הגביע הוא מתכון לצרות. המשמעות של אי העפלה לחצי גמר גביע המדינה היא סימן קריאה מהדהד על כישלון. את סימן הקריאה הזה רוצה אלונה ברקת למחוק, או לכל הפחות לדחות.
השאלה האם העיתוי היה נכון תיקבע על פי תוצאת המשחק. ניצחון ועליית שלב יכתיבו נראטיב של "בול בזמן", הדחה תעלה את התהייה "למה עכשיו". בזמן אמת נראה שמדובר במהלך נכון. הפועל באר שבע הלכה אחורה ואחורה, גם כשנדמה היה שכבר אין לאן לסגת. במקרים רבים קשה למצוא צידוקים לפיטורי מאמן מקבוצה שנמצאת במקום השני במאבק אליפות, לכאורה, אבל הקטטוניה הייתה כל כך גדולה ובולטת, שדומה שלא נותרו ברירות.
אליניב ברדה מונה למאמן עד תום העונה. זו החלטה נכונה אם, כמובן, מצבו הבריאותי של ברדה מאפשר זאת (הוא הרי עזב את המשרה בדיוק בגלל החשש). המיני קדנציה שלו בין התפטרות יוסי אבוקסיס להגעת לוי בעונה שעברה לא הייתה מוצלחת. האם זה יעבוד הפעם? לא ממש משנה. כי הסיפור הוא לא מי יאמן את הפועל באר שבע עד תום העונה, אלא מי לא יאמן אותה, מי לא צריך לאמן אותה, מי כבר לא יכול לאמן אותה.
בסיבוב הראשון אלונה ברקת הלכה שבי אחרי התוצאות שהביא לוי. ניצחונות מקנים אורך רוח גם אם הם מגיעים בדרך לא דרך. היה בזה אלמנט רומנטי שגם כותב שורות אלה נשבה בקסמו – האנדרדוג המובהק ממשיך לנצח, נותן פייט לאלופה באמצעות כדורגל לא חינני (אם להיות עדינים), אבל אז הבלוף נחשף והבלון התפוצץ. מקבוצה מכוערת שמנצחת נותרה רק קבוצה מכוערת, כזאת שמבקיעה חמישה שערים בשישה משחקים, שהפער בינה לבין הדולקת אחריה קטן מ-15 נקודות לשתיים בפחות מחודשיים. אי אפשר להישאר אדיש לכך.
מה ששבר את ברקת, על פי הדיווח של יניב טוכמן, הוא כמות הכרטיסים שנמכרו למשחק הגביע. 1,200 כרטיסים הם הבעה מוחלטת של אדישות וחוסר אמון. זה אולי היה הקש, אבל הוא מעיד יותר על ברקת מאשר על לוי. כבעלים, היא הייתה צריכה להרגיש את השטח ולפעול הרבה לפני כן. מוטב מאוחר, זה נכון, ועדיין – נראה שהחלק של הבעלים בהידרדרות המתמשכת גדול לא פחות מזה של המאמן.
כמו בכל דבר בחיים האמיתיים, ובניגוד למשפט הרווח, הכישלון אינו יתום. רוני לוי עזב ועולה התהייה מה עכשיו. הבעיה של באר שבע לא מסתיימת במאמן. לא די בכך שהסגל מבוגר, גם העתיד לא נראה מזהיר במיוחד. יותר מדי שחקנים מעל גיל 30, פחות מדי שחקני עתיד. תומר יוספי לא הוכיח שהוא יכול לעשות צעד קדימה, אור דדיה בוודאי שלא. ברקת הלכה על כל הקופה השנה. האם מאמן אחר היה משיג תוצאות טובות יותר? לא בטוח. הציפיות היו גבוהות מדי, עם סגל שלא יכול היה לעמוד בהן.
להפועל באר שבע מצפה מחר המשחק החשוב של העונה. אם לא תעבור את מכבי פתח תקווה, תמצא את עצמה מרוקנת מנכסים. אליפות לא תהיה, אולי גם מקום שני לא. על השלישי צריך לשמור, משימה לא פשוטה מחד ומאוד לא סקסית מאידך. אבל הסיפור של העונה הזאת לא קם ונופל על המיקום של באר שבע. הסיפור של העונה הזאת הוא בכלל הסיפור של העונה הבאה. בקיץ, כשהכול יתפזר, ברקת שוב תמצא את עצמה בדילמה המוכרת – מה היעד של הפועל באר שבע? האם שוב להעמיס את הסגל בשחקנים מנוסים, או לנסות להמר על הצעירים? משתי התשובות הללו לא יוצאת אליפות.
אז מה היעד של הפועל באר שבע?
