בעיית משילות: מה מוביל את אלונה ברקת להיפרד מהמאמנים שלה?

מניפולציה מספרית היא דבר נפלא אם משתמשים בו נכון כדי להוכיח רעיון. הנה אחת: ארבעה מאמנים שונים ב־26 חודשים מלמדים יותר מכל על היעדר היציבות שחווה הפועל באר שבע מאז שאלונה ברקת יצאה להרפתקה הפוליטית המוזרה אצל נפתלי בנט, ואז הורידה הילוך אבל המשיכה, לפי יודעי דבר, לנהל הכל, ואז חזרה בכל הכוח.

זו מניפולציה, כי הזמן הממוצע למאמן בהפועל באר שבע הוא לא חצי שנה, כמו שעולה מהנתון הזה, אבל גם אם מתעלמים מהפופוליזם, קשה לפספס את המגמה: מה שהתחיל בעזיבת ברק בכר בינואר 2020 ונמשך בעזיבת יוסי אבוקסיס בדיוק שנה אחר כך, לא נעצר, והנה גם רוני לוי חותך – הוא החזיק חודש וקצת יותר מאבוקסיס אומנם, אבל זה לא משנה את התמונה מהותית. ועכשיו – אליניב ברדה על הקווים.

הפיטורים של רוני לוי מהפועל באר שבע הם קודם כל מסר חד־משמעי לאבוקסיסיזם שתפס את הכדורגל הישראלי חזק בשנים האחרונות. יותר ויותר מאמנים התאהבו בסגנון המשחק המשמים של מאמן בית"ר ירושלים היום – שעשה את זה הרבה יותר טוב מהם עם סכנין ב־16/17 ועם בני יהודה ב־18/19. העניין הוא שהשיטה הזו מתאימה, אולי, לקבוצות עם שאיפות כמו של סכנין ב־16/17 ושל בני יהודה ב־18/19. לא יותר. האנטי של הקהל, שהפסיק להגיע למשחקים ושבקושי רכש כרטיסים למשחק הגביע השבוע עד לפיטורי המאמן – צריך להיות נטוע עמוק בראש של כל בעל קבוצה בכדורגל הישראלי שמוריד הוראות למאמן שלו (כלומר, כולם): אי אפשר עם הכדורגל הזה, הקבוצה היא מוצר צריכה שיש לו מתחרים אטרקטיביים זולים יותר ומתגמלים יותר בטווח המיידי, ואם היא משחקת כדורגל כל כך שלילי – מה הפלא שזה מבריח לקוחות?

ובכלל, כשאלונה ברקת מביאה לו רכש, גם אם מדובר בשחקנים מבוגרים יחסית – היא מדליקה את הקהל, שמצפה לראות כדורגל איכותי. בפועל, באר שבע כבשה בארבעה משחקים בפברואר שני שערים בלבד והשיגה 25% הצלחה. עוד שנייה מכבי ת"א עוברת אותה, מכבי חיפה כבר מזמן השאירה אבק, ואחרי 24 מחזורים עדיין אין הרכב שרץ באופן קבוע. והאמת היא שגם כשבאר שבע ניצחה, ולמי ששכח – בסוף המחזור ה־16 היו לקבוצה 40 נקודות – היא עשתה את זה באופן לא משכנע. אבל כל עוד הנקודות הגיעו, אף אחד לא יכול היה לדבר.

אז מצד אחד, ברקת עשתה את מה שהייתה צריכה לעשות ושלחה את רוני לוי הביתה (אף על פי שתכלס, 12 מחזורים לסוף העונה, אפשר היה לגלות מעט סבלנות). מצד שני, כמו שנכתב כבר בפתיחה – הפועל באר שבע מתגלה כמקום שלא ממש מעניק יציבות אמיתית למאמנים שלו. אפשר לדון שעות על גבי שעות אם בכר פוטר או התפטר, וכנ"ל לגבי אבוקסיס, השורה התחתונה היא שמשהו שם לא עובד – ולא רק ברמת המאמן על הקווים אלא גם בחיבור שבין המועדון, הפונקציות הניהוליות שבו והמאמן עצמו.

בבאר שבע צריכים לשאול את עצמם אם יש מצב שהכוח שצבר אליניב ברדה במועדון מקטין את הסיכויים של מאמנים אחרים להצליח בו. אין פה, כמובן, ניסיון לייחס לברדה כוונות זדון – הוא לא טיפוס כזה בכלל – אבל לפעמים כוח כזה נצבר גם בלי שחותרים להגיע אליו. וכשעוצמות כל כך גדולות מרוכזות אצל מי שגם אם ירצה וגם אם לא, מתוקף תפקידו הוא סוג של לוטש עיניים לפוזיציה של המאמן עצמו – יכולה להיווצר בעיה. כדאי שברקת תיתן את הדעת על כך עוד לפני שהיא ממנה מאמן קבוע במקום רוני לוי. אחרת, לא קשה לנחש מה יקרה בינואר הבא.