"כשאני מדבר איתך עכשיו על ההחלטה שלי לפרוש מכדורגל בגלל הפציעה בגב בעונת 1995, אני מתרגש ומנסה לא לדמוע. לא חשבתי אז, בגיל 32, לפרוש מכדורגל, האמנתי שאשחק לפחות עוד חמש שנים בליגת העל. נתתי את כולי לכדורגל מהרגע שיצאתי מהבטן של אימי. הכדורגל הוא כול חיי. הפרישה שלי לפני 27 שנים היא לא דבר שהיה ותם לו. זה לא חלף עד עכשיו, וזה כואב לי מאוד, בכל יום מחדש".
זה קרה במשחק ליגה מול צפרירים חולון. אבי כהן, מגן מכבי תל אביב, נחת לא טוב על הגב. עד אז הוא רץ עם הקבוצה לאליפות, אבל הכול נקטע ברגע. "כל הרופאים בישראל אחרי בדיקות קבעו שאני חייב לפרוש מכדורגל. לא רציתי לסיים את הקריירה, בהפתעה ולא מוכן. טסתי לרופאים מומחים בבלגיה וגרמניה שלא יכלו לעזור לי. הכדורגל נקטע לי בבום".
אבי כהן נולד ב-12 ביוני 1962, נשוי לאיריס פלוס 6 ילדים. היום הוא מתגורר בצפון במושב מנות, ובעל בית האירוח 'האחוזה הירושלמית בגליל'. גם אחרי קריירה מפוארת במכבי תל אביב וניתוק מוחלט מהעיר, הוא לא שוכח איפה החל את הקריירה ולמי הוא חב אותה.
"הכדור העגול נדבק אלי בשכונת מוסררה בה גדלתי. היה שם מגרש אספלט, עליו בילינו כל הזמן בהפסקות בבית הספר ואחרי הלימודים. אני מבקש כאן להזכיר את המורה המיוחדת שלנו רותי גולדברג, שידעה לשלב אותי ואת משה בן הרוש גם באהבה לכדורגל וגם בלימודים במקביל. אבא שלי תמך בי, הוא היה צועד ברגל בכל שבת למגרש ימק"א לראות אותי משחק. בקבוצות הנערים והנוער הייתי בעמדת בחלוץ, מלך שערי הקבוצה".
את המשחק הראשון בבוגרים הוא, כמובן, לא שוכח. זה היה בעונת 1979/80. "התחלתי להתאמן בבוגרים תחת שמעון שנהר, ואת המשחק הראשון קיימתי במגרש הישן של הפועל כפר סבא, לה הפסדנו 2:1, עונה בה ירדנו ליגה יחד עם הכח ר"ג ובית"ר תל אביב".
הוא החל כשחקן התקפה. "הייתי חלוץ בקבוצה בה שיחקו דוד ישי, אלי מיאלי, מלמיליאן, יוסי אברהמי ונוימן. המאמן אליהו עופר (שהגיע לבית"ר ב-1981 – א.ג.) התחיל לשבץ אותי בעמדת המגן הימני".
ואז מגיע לימק"א הכריש דוביד שווייצר שמשנה סדרי עולם.
"שווייצר התעקש והחליט כי התפקיד הקבוע שלי יהיה בעמדת המגן הימני. הייתה לי מהירות עצומה, וכמעט בכל התקפה הייתי מגיע לרחבת העונשין כדי לנגוח או לבעוט".
ב-1983/4 חווה את הפציעה הקשה הראשונה שלו – קרע ברצועה הצולבת של רגל שמאל. "הרופאים כאן טענו שניתוח זה מהלך מסובך ויעצו לי לפרוש מכדורגל. המליצו לי לעשות ניתוח בקלן גרמניה אצל המומחה הגדול ביותר, פרופסור שניידר. מנהלי בית"ר ירושלים טענו שיש להם בעיות כספיות ורוצים שאדחה את הניתוח למועד מאוחר יותר. לקח לי זמן רב לקבוע את הניתוח בקלן. נוצר כעס ענק שלי על המועדון ובסופו טסתי לגרמניה ועברתי שם את הניתוח, שבאמת היה מסובך בימים ההם. השיקום היה ארוך, כשמונה חודשים בהם עבדתי קשה כדי להיות שוב על כר הדשא".
את ההפסד למשה סיני והפועל תל אביב 3:1 הוא זוכר היטב. "לא שיחקתי בשל הפציעה, ישבתי על הספסל, בהלם כמו כולם. בסיום המשחק היה שקט גדול בחדר ההלבשה, הלחישות היו היו שאם לא נזכה הפעם באליפות, זה כבר לא יקרה בהמשך השנים הבאות".
הוא החלים מהפציעה ועבר למכבי שעריים, אותה אימן עופר, בעונת 1985/6. הקבוצה ירדה מהמקום האחרון בטבלה. כהן קיבל הצעות מהפועל ומכבי תל אביב, אבל בחר לחזור לבית"ר. "לא רציתי לחזור לשם, אבל למרות הכעס על ראשי הקבוצה חתמתי על חוזה חדש לשלוש שנים, כי היה אז בלתי אפשרי לקבל שחרור למועדונים הגדולים מתל אביב".
בסוף, למרות הפסימיות מ-1984, חגגה בית"ר אליפות בבלומפילד. זה קרה ב-1986/7, וכהן היה שותף מלא, כולל שער במספרת. "כבשתי בעונה הזאת ארבעה שערים, כולל גול במספרת בבלומפילד נגד מכבי נתניה וקובי בלדב. אוחנה בעט בניסיון להבקיע, עמדתי 12 מטר מהשער עם הגב והמספרת המושלמת הפגישה את הכדור עם הרשת".
שנתיים נוספות חלפו, והגיע רגע מיוחד נוסף – הזכייה בגביע. כהן ירד מאוטובוס השחקנים עם הגביע והביא אותו לאביו החולה, כפי שהבטיח לפני המשחק שיעשה. "משחק נגד נגד מכבי חיפה, 3:3 ואחר כך פנדלים. זה היה המשחק האחרון שלי בבית"ר ירושלים. במחצית פיגרנו 1:0 ובחדר ההלבשה המאמן דרור קשטן דרש לשפר את היכולת כדי לא לאכזב עשרות אלפי אוהדים שבאו להניף את הגביע הזה. שיחקתי בהתקפה, בישלתי גול לאורי מלמיליאן וכבשתי שני שערים מיוחדים לרשת של גיורא אנטמן. הרגשתי כמו רבבות האוהדים שיש לי חלק נכבד בתואר היקר הזה. בכיכר ציון המתינו רבבות אוהדים לגביע ולשחקנים. בכניסה לירושלים ביקשתי מנהג האוטובוס לעצור בצד. הדלת נפתחה, הרכב של האחים שלי נצמד לאוטובוס ואני ירדתי עם הגביע בענק לרכב שטס לשכונת מוסררה, לבית של ההורים שלי. אבא שלי היה חולה, הבטחתי לו שאביא לו למיטה את הגביע וכך עשיתי . מאות מתושבי השכונה הגיעו למקום לחגיגה אדירה".
בכיכר ציון המתינו רבבות. "הרכב שלנו לא הצליח לפלס דרך לכיכר. ירדתי עם הגביע והלכתי לשם ברגל, דרך סמטאות בדרך ארוכה, בימים שלא היו עדיין טלפונים כמו היום. אחריי נגררה שיירה של אוהדים שהצטרפו למסירת הגביע לשחקנים ולראשי הקבוצה".
ואז, אחרי הזכייה הזאת באה רעידת אדמה – כהן, יחד עם חברו אורי מלמיליאן, עברו למכבי תל אביב. "עד אז שיחקתי עבור הסמל של המועדון והאוהדים. הגיע מבחינתי גם הזמן להתפרנס ולעשות למען המשפחה והילדים. בודדים יודעים שהצלחתי לפדות את כרטיס השחקן שלי אחרי שמנהלי בית"ר ירושלים לא רצו לשלם לי שכר משופר יותר. את המהלך של מכבי תל אביב הובילו היו"ר דני לאופר והמאמן ניסים בכר".
אתה חותם וגם מלמיליאן. היה סיפור מעניין במהלך הזה.
"באותה תקופה היה אסור לנהל מו"מ כול עוד הליגה משוחקת. אני ידעתי שמלמיליאן מבוקש ויגיע למכבי תל אביב. אורי לא ידע שאצטרף אליו בחוזה לשלוש שנים".
ושוב קרע ברצועה הצולבת, שוב ברגל ימין, שוב הרופאים בארץ מרימים ידיים, שוב פרופסור שניידר. "הוא אמר לי כי למרות שהברך במצב קשה, אם ברך שמאל החלימה, גם ברך ימין תאפשר לי אחרי ניתוח לחזור כמו חדש. חזרתי אחרי מספר חודשים לשחק אצל המאמן צביקה רוזן. שניידר הגיע לישראל לפחות פעמיים לסדנאות ספורט, נפגשנו והיה מרגש להיות לצדו".
ואז מגיע אברהם גרנט והאליפות חוזרת לקריית שלום.
"היו לנו שחקנים נפלאים בשילוב של צעירים לצד ותיקים. קבוצה עדיפה בכמה רמות על כל הקבוצות האחרות. אוהדי מכבי תל אביב לא שוכחים עד היום את השחקנים הנפלאים שהיו אז במועדון. מעמדת המגן הימני הבקעתי 17 שערים, נמני כבש 15, זוהר 14 ואלי דריקס 13 גולים. באותה עונה בית"ר ירושלים חזרה מהארצית לליגה הלאומית".
וכמובן, הנבחרת. כהן שיחק אצל המאמנים מיליינקו מיחיץ', שניאור וגרונדמן ושלמה שרף. בעקבות האחרון, הוא אומר, החליט לתלות את המדים הלאומיים. "שיחקתי בנבחרת הלאומית 32 משחקים, החלפתי את משה סיני בתפקיד הקפטן. אהבתי כל יום וכל משחק בנבחרת ישראל. בשירת ההמנון הלאומי הרגשתי גאווה שאני מיצג את ירושלים וכל המדינה. שרף רצה למנות את ניר קלינגר לקפטן, הוא התנהג בכללי לא יפה מולי. היה שאלון לשחקנים את מי הם רוצים לתפקיד, 90 אחוז בחרו בי. לא היה מובן לי למה הוא מדליף לכתבי הנבחרת נגדי. קיימתי איתו שיחה בנוכחות מאמן הכושר אברי מונצ'ר, בה שרף הכחיש שהוא המדליף. אמרתי לו כי העיתונאים מדברים גם איתי והם מעבירים לי את האמת עליו. זה לא יפה ולא מכובד, לא צריך לנהל כאן מסחרה, אבל זה התנהל מכוער מאוד. החלטתי לקיים מסיבת עיתונאים במסעדה על הטיילת בתל אביב. הודעתי על פרישתי אחרי ההפסד לשבדיה 3:1 בנובמבר 1992. מן הצדק היה להגיד שם את דעתי ולהסביר את עצמי על המאמן הלאומי ודרכו המכוערת. תם שם פרק לאומי שהייתי גאה להיות חלק ממנו".
בשנים האחרונות חזר לדת. "גדלתי בבית מסורתי דתי, לא עברתי שינוי. אשתי איריס תמכה בי כשחקן כדורגל וקיבלה בשמחה את המהלך. הילדים שלנו לא חרדים, הם שומרי שבת ומשכילים".
