"לפני מספר שנים החלה אצלי בעיה בגב, לא יכולתי ללכת, עברתי שבעה מדורי גהינום של תופת וכאבים. לכל הרופאים שפניתי אליהם לא היה מענה, למעט ניתוח מסובך עם סכנת שיתוק. נלחצתי מאוד, לא רציתי בשום אופן לעבור ניתוח כזה. נכנסתי לדיכאון קשה, הייתי שנה וחצי סגור בבית, רק אשתי תומכת ומחזיקה אותי. לא הייתי ישן בלילות, לא לשבת ולא לשכב, בלי שום אופק. אשתי תמכה ועמדה מאחורי, בלעדיה יכולתי לעשות מה שעשה חברי ויקי פרץ. היא שמרה עלי 24 שעות".
בנקודה הזאת מיקי בן שטרית עוצר ומתגבר על הבכי שמתחיל לפרוץ. מי שהיה חלוץ גדול בשנות ה-80 מבקש להעביר מסר: "בשנתיים וחצי האחרונות נעלמתי לכל חבריי הסובבים אותי. שחקנים משמשון, מכבי חיפה ומתל אביב לא זכו למענה טלפוני ממני. אפילו לאמא שלי לא נתתי להגיע לביתי. אם אלוהים לא לקח אותי אז, זה סימן שהוא רוצה אותי לצד משפחתי וחברי".
להתאוששות שלו אנחנו עוד נחזור.
מיקי נולד בשם מאיר בן שטרית בקריית אתא בנובמבר 1958, נשוי פלוס שניים. היום הוא מתגורר בקריית אתא ומועסק כמנהל מתקן ספורט בעיריית חיפה. "נולדתי למשפחה חובבת כדורגל", הוא מספר, "סבא שלי מסעוד היה שוער במרוקו בקבוצה בליגה הראשונה. אבא שלי היה כשרוני בכדורגל, אבל לא פרץ קדימה. אבא לקח אותי לפארקים, אימן אותי שעות עם הכדור. בשכונה הוא התחנן לאפשר לי לשחק עם הילדים הגדולים שסירבו. אז, בשנות השישים כדורי הרגל היו עם פנימית והעור היה נקרע במהירות, הם היו מצרך מבוקש. למזלי הדוד שלי עסק בתיקון כדורים קרועים, ותמורת כדור לכל משחקי הכדורגל בשכונה הם צירפו אותי אליהם".
הדוד שלו הביא אותו לאימון של נערי מכבי חיפה. "קבוצת הנערים בה הייתי מלך השערים שיחקה, כנהוג אז, משחק מוקדם בקריית אליעזר לפני משחק הבוגרים. לעיני קהל רב כבשתי שישה שערים, כשמאמן הנוער ג'וני הרדי ביקש ממנהלי הנערים להעלות אותי לנוער למשחקי פלייאוף על אליפות ישראל נגד גדנ"ע תל אביב, מכבי נתניה ובאר שבע. סירבתי לעלות לנוער , ידעתי שמשחקים שם כישרונות כמו מנשה מזרחי, שמשון עידו, איציק כליף ואחרים. הארדי הזמין אותי לשיחה אישית, הוא היה גאון כדורגל וכדורגלן עבר מפואר. הוא הבטיח לי לשחק במשחקי האליפות ונתן לי תפקיד שלחלוץ 9 מדומה שמשחק עם הגב לשער, פותח הגנה לקשרים פנימה. היו לי משחקים מעולים ועזרתי למכבי חיפה לזכות לראשונה בתולדותיה בעונת 1974/75 באליפות הנוער הארצית".
הדרך לבוגרים החלה ב-1976. "בימי חמישי היה נהוג לקיים משחקי אימון בין הנוער לבוגרים. שיגעתי את הגנת הקבוצה הבוגרת, שחקנים כמו שווגר וגרשגורן פנו למאמן שמעון שנהר שיעלה אותי. הבכורה הייתה נגד הפועל ירושלים, מול בלמים כמו עלי עותמן וליאון אזולאי, ניצחנו 0:2 משני שערים שלי אחרי בישולים של ברוך ממן".
את ינואר 1977 הוא לא ישכח, משחק בווסרמיל נגד אלופת השנתיים הקודמות הפועל באר שבע. "אחרי שתי האליפויות שלהם היה נדמה שבווסרמיל אי אפשר לנצח. הייתה אמירה 'עדיף לעצור באשקלון לקפה ולחזור הבייתה'. עונת 1976/77 הייתה רעה, במקום להעלות שחקנים צעירים ההנהלה הלכה על מאמנים. יצאנו למשחק. אביטן כבש ראשון לבאר שבע בדקה ה-50, אבל בתוך 6 דקות, 61 ו-67 הבקעתי שני שערים לרוני מוסקוביץ' וניצחנו 1:2. הכותרת ביום שאחרי הייתה ' בן שטרית השחית מיליוני טפסי טוטו' . אני מוכן לשלם הרבה עבור קלטת מהמשחק הזה. אגב, בסיום העונה הזאת מכבי חיפה ירדה ליגה".
באוטובוס חזרה היה סיפור דרמטי עם מנהל הקבוצה, שחקן העבר דני שמואלביץ' רום. "הכותרות בתקשורת סביבי היו על כך שאני שחקן העתיד. בפועל, המשכתי להגיע לאימונים באוטובוסים בגרושים האחרונים שלי. כלכלית חיפה לא פרגנה לי, לא קיבלתי כמעט כסף. כשפגשתי חברים שחקנים מתל אביב, לכולם רכבים חדשים, הם שאלו תמיד למה אין לי רכב משלי". בן שטרית פנה לרום. "הוא היה עבורי איש ענק ונערץ שקיים איתי המון שיחות אישיות והבטיח לי שבעבודה קשה אגיע רחוק. ביקשתי ממנו שיעזור לי בשכר בקבוצה אחרי שני הגולים. שמילו התעצבן, דרש מנהג האוטובוס לעצור בתחנה בדרך לחיפה והוריד אותי מאוטובוס השחקנים".
הוא נשאר במכבי חיפה עד 1982 ואז הגיעה נקודת מפנה נוספת. "פנה אלי באישור של המועדון יהוידע כהן, מנהל שמשון תל אביב . הוזמנתי למשחק אימון של שמשון, אליו הגעתי באוטובוס לרמת אביב ומשם ברגל למגרש על גדות הירקון. בתוך חצי שעה כבשתי ארבעה שערים. שניאור עצר את המשחק והוציא אותי. הם לקחו אותי למלון דיפלומט וסגרו אותי שם בלי יכולת לצאת. ראשי שמשון עם עמי פזטל יצאו לחיפה נפגשו עם מנהלי מכבי חיפה, ולאחר מו"מ קשה – שמשון הייתה שייכת למרכז הפועל – הושג סיכום להעברתי לשלוש שנים. רק אחרי שפזטל חזר בבוקר עם בשורת המעבר קיבלתי אישור לצאת מחדרי במלון, לפגישה בכרם התימנים עם אחד מראשי הקבוצה, עמוס טוב".
הפגישה הייתה הכול מלבד שגרתית. "נסעתי לכרם , ירדתי למרתף, חדר בתוך חדר כמו בסרטים הטורקיים. הכול ללא עורך דין. קיבלתי ישר סטירה שהוגדרה ידידותית ולשם חיבה. עמוס הבהיר לי שמי שנכנס לשמשון לא יוצא ממנה. ראיתי מזווית העין את מה שהוא רושם כחוזה. לא חלמתי על מספרים כאלו. הוא אמר לי שממחר אני אקבל דירה שכורה בתל אביב, לא אסע ברכב טרנטה הבייתה אלא אקבל מיד מרצדס. לחצנו ידיים לסימן הצלחה. היו לי שם שנתיים נפלאות ואהבתי מאוד את המועדון האוהדים והשחקנים".
מה היה בעונה השלישית?
"זאת הייתה אמורה להיות עונה בה אקבל מהם דירה. היו בעיות עם המאמץ באותה שנה וחזרתי למכבי חיפה".
ואז יצחק שניאור מוביל מהלך להחתמתך במכבי תל אביב.
"קיבלתי אישור משמשון תל אביב, ממכבי חיפה וממרכז מכבי להעברתי, הגעתי לאצטדיון המכבייה. היו"ר גדעון בריקמן סידר חוזה כספי טוב. שניאור לחץ להביא אותי והציב בחוד אותי ואת ויקי פרץ במקום איציק בלחסן ורפי כהן. התקשורת הייתה בטירוף".
מכבי חיפה של אז לא הייתה מכבי חיפה של היום, תדמיתית והישגית. "יצחק צבי ויוחנן וולך לא התלהבו לשחרר אותי לתל אביב. צבי, המכונה פיצלה, נפגש איתי ואמר 'זה יהיה צעד של החיים שלך בכדורגל. תזכור שגול אחד שלך במכבי תל אביב שווה עשרה שערים של משה סלקטר שלנו".
ואז, בשלהי 1984, הגיע הדרבי. מכבי תל אביב לא ניצחה שש שנים. שוער הפועל אריה בז'רנו שאל בתקשורת "מי זה בן שטרית? זה מראדונה?" ולחלוץ זה הספיק. "הבאתי את הכתבה מהעיתון, הדבקתי על לוח המודעות והראיתי לכל הקבוצה. בלומפילד היה מלא עד פיצוץ, אלון נתן כבש ראשון למכבי. אחר כך בעט מאיר חנוכה ובז'רנו הדף, התאבדתי על הכדור ודחקתי פנימה. כשכבשתי שערים בשמשון תל אביב נהגתי לחגוג מנגן עם דגל הקרן. הפעם רצתי וטיפסתי על הגדרות יחד עם השחקנים, חגיגה לא מוכרת אז. היה גם גול שני שלי. רצתי אחרי כדור ארוך. מאיר נחמיאס ניסה לנער אותי ותפס לי בחולצה. באתי באחד על אחד מול בז'רנו ושלחתי פס לרשת, 0:3 ענק מהדהד".
הרומן עם מכבי תל אביב לא נמשך זמן רב. "הם ביקשו להחזיר את אלי דריקס ממכבי יבנה, היו שם עלויות כספיות גבוהות עם שחקנים אחרים ולא היה לי עם מי לדבר. הם רצו את משה גריאני ממכבי נתניה ובעזרת מרכז מכבי בושלה עסקה שבה עבר. אני עברתי למכבי פתח תקווה של המאמן משה מאירי שרצה רק אותי. אחרי מספר חודשים הכיוון של פתח תקווה בצמרת נעצר. הוזמנתי לשיחה עם נחמן מנדל ונתן סלובטניק, הם ביקשו שאוותר על החוזה. עזבתי עם כרטיס ביד, עברתי למכבי שעריים תחת יצחק שום שהקנה משחק התקפי, היה לי שם כיף לשחק".
בן שטרית סיכם בבית"ר ירושלים, אבל דרמה לילית וטלפון שאי אפשר לסרב לו מדוביד שוויצר הביא אותו להפועל תל אביב. "ישבתי עם מנהלי בית"ר ירושלים, סגרנו עקרונית על חוזה ארוך טווח, חזרתי לביתי בתל אביב. בשעה שלוש לפנות בוקר דפקו על הדלת שליחים של דוביד שביקשו שלא אחתום בבית"ר ירושלים ואמתין לשיחה מהכריש".
מה היה בשיחה?
"שוויצר רצה למען האמת את זאהי ארמלי שהבריז לו וחתם במקום במכבי חיפה. דוביד הבהיר לי שאני הייתי אופציה שנייה מועדפת שלו. אקבל אצלו חוזה כפול מאשר בירושלים. כשדוביד מטלפן אי אפשר לסרב לו. פספסתי שיתוף פעולה עם אוחנה ואורי".
שוויצר עזב, איציק שניאור הגיעה והפועל תל אביב זכתה באליפות ב-1988. "בפתיחת העונה הובסנו על ידי מכבי חיפה 5:1 בקונצרט עם שלושער של ארמלי. שניאור קיים אחרי המשחק אספת שחקנים ללא ההנהלה. הוא ביקש שנשכח מההפסד הזה. 'מי שחושב לברבר ולקשקש עכשיו, שייקח את התיק שלו וילך לו', אמר, 'הפועל תל אביב תהיה בסיום העונה אלופה'. כבשתי באליפות הנהדרת הזאת 12 שערים".
הוא כבש גם בדרבי בגמר הגביע ונראה היה שהדאבל בדרך, אבל אז הגיע ההפסד הכואב למכבי, 2:1. "זה קרה בעיקר בשל בעיות כספיות וביקורים בבית ברנר. היה עיסוק בחובות הכספיים ושילמנו בהפסד למכבי בגמר".
אחר כך הוא עבר להפועל ירושלים, אותה אימן שוויצר. "לפני דרבי נגד בית"ר ירושלים אוהדי בית"ר הגיעו למלון מוריה והפריעו לי לישון, תופפו בדרבוקות וכלי הרעשה אחרים. הבטחתי להבקיע, כבשתי אבל הפסדנו 1:2".
כך יצא שבן שטרית כבש בכל דרבי עירוני – חיפה, פתח תקווה, תל אביב, רחובות וירושלים. הפרישה שלו הייתה איטית – הוא עבר בליגות הנמוכות בהפועל יהוד, הפועל אילת, טייבה ואחי נצרת ואז חזר בתשובה. "בחיים יש את הקטע של אמונה ותפילה. גדלתי בבית מסורתי, סבא שלי שעל שמו אני נקרא היה במרוקו רב מוכר ופייטן וגדלתי על זה. בשם האמונה, החזרה לדת מבורכת ולטובה".
ויש עוד פינה לסגור – הדיכאון והטיפול ההוא. "נשלחתי לפרופסור בנתניה", הוא מספר, "ישבתי מולו ולא הצלחתי להוציא מילים מהפה. אשתי הסבירה על המצב המסובך. הוא עשה לי טיפול על מיטה מיוחדת, ממש פירק לי את הגוף. הדברים של הפרופסור היו ברורים – 'הוא בתוך דיכאון. הטיפול שלי אינו באדם עם דיכאון, זה נושא פסיכולוגי' . הוא הפנה אותי לפסיכיאטרית שהייתה התקווה האחרונה שלי להחלים".
כאן מספר בן שטרית כי הפסיכיאטרית ביקשה ממנו לתת בה אמון. "עברתי שינוי תזונה, התבקשתי להשליך לפח את כל הכדורים שרשמו לי הרופאים. לקחתי ציפרלקס שהיא רשמה לי, ואז, אחרי 3 שנים קשות של חוסר תקווה, החלה ההתקדמות במצבי הקשה. התחלתי לחייך, התחלתי לצאת לרחוב. אני עדיין לא מאה אחוז, אבל יכול לחיות עם זה. אין לי יותר דכאון, יש בי אמונה ותקווה, הסברתי לעצמי שאני לבד אחזור להיות מיקי בן שטרית של פעם".
