על החיים שלאחר הפרישה של כדורגלנים נכתבו כבר מאמרים וצולמו כתבות רבות. גם כאן בוואלה! ספורט, עלתה לפני כשלוש שנים סדרה שעסקה בכוכבי עבר. חלקם צלחו את המעבר ל"אזרחות" באופן מושלם, אחרים התקשו ויש את אלה שלא הצליחו למצוא את עצמם ועוסקים בעבודות מזדמנות. לכולם מכנה משותף אחד: הקושי העצום שהיה להם לקום בבוקר אחד ולדעת שזה נגמר. כשניר קלינגר אמר אחרי גמר הגביע אשתקד שהוא "מצטער על כל גול, שבירת אף וקריעת שריר" עבור מכבי תל אביב, ניתן היה לראות גם בכך, ברמה המטאפורית, ערגה לימים ההם שבהם היה כדורגלן אסקצנטרי, ולא מאמן שחרד לעתידו בכל רגע נתון.
מסיבות אלה, בעיקר מהן, מפתיע שאיל ברקוביץ' מגיע לגיל 50 כשהמעמד שלו איתן עוד יותר מזה שרכש כספורטאי. אז, כקשר עם כישרון מארץ הכישרונות, הוא היה קונצנזוס בעולם הכדורגל, קוסם על אמת. היום הוא מותג בליבת המיינסטרים, מגיש טלוויזיה בשעה הכי קרובה לפריים טיים. מפירוק הגנות הוא עבר לפרק מרואיינים, וכל זאת בלי רקע או הכנה מיוחדת. זה פשוט קרה כי הוא איל ברקוביץ', כמו שהקריירה שלו קרתה מאותה סיבה. לאנשים מוכשרים הדברים פשוט קורים, הוא לקח את זה לדרגת אמנות. במגרש הוא עשה את זה עם המון תחכום, בתקשורת הוא הגיע דווקא בזכות הפשטות.
ברקוביץ' הוא לא דוגמה ומופת לשום דבר. למעשה, הוא הקצה השני של הסקאלה – וולגארי, צעקני, שולף בלי לחשוב, יורה בלי לעצור, חסר עכבות. אוהדי הכדורגל אהבו את זה כשהיה שחקן ואנשים מכל המגזרים, המינים והגילים מתים על זה בכובע הנוכחי שלו. קשה לעתים לשמוע אותו, אבל גם קשה להתווכח עם העובדה שהוא כן יודע להוציא כותרות והבטחות מפוליטיקאים, וזה לא עניין של מה בכך. כשאורחים באים לאולפן של אופירה וברקו, הם יודעים שייצאו בשן ועין. הוא גמר לדודו פארוק את הקריירה והביך קשות ח"כים ושרים בכירים (זכור במיוחד אביר קארה וההודעה מישראל כץ). בהישגים ובכותרות שניפק גם עיתונאים ותיקים היו שמחים להתברך.
בכדורגל היו גאונים גם לפני ברקוביץ', אבל בטלוויזיה הוא משמש אבן בוחן. ברקוביץ' הוא נער הפוסטר למותו של עידן הפוליטיקלי קורקט בתקשורת, שאלת הביצה והתרנגולת היא האם הוא פרץ בזכות הזרם הזה או שהוא זה שייצר אותו. התשובה לכך לא ברורה וכנראה שיש בה מן הגם וגם. נכון שתוכניות צעקניות נוצרו עוד כשהוא היה בשיאו כשחקן, אבל ברקוביץ' לקח את זה לממד אחר, שכאמור פרץ מתחום הספורט היישר ללב ליבה של האקטואליה הישראלית בלי לקחת שבויים.
יש הרבה אנשים שנויים במחלוקת בעולם הספורט והבידור שלנו. בדרכו שלו, אין עוד אחד מסוגו של ברקוביץ'. לצד אלה שמתים עליו בצדק יש את אלה המתעבים אותו, גם כן בצדק. ההתנסויות שלו במועדונים הוציאו לו שם של מאכער, הטלוויזיה ניפקה לו תדמית של פשפש שעלה לגדולה. הוא שם קצוץ על כל הביקורות וזה הצליח. כשלוקחים בחשבון את ההצלחה ומערבבים אותה עם פולקלור, לא מן הנמנע שברקוביץ' הוא המותג הספורטיבי האישי הגדול ביותר שניפקה מדינת ישראל אי פעם. יותר ממיקי ברקוביץ', מיוסי בניון וכן, אפילו מערן זהבי.
ובתוך כל זה, ברקוביץ' מזמזם באוזן לכולנו כמו זבוב שאינו מרפה על אימון הנבחרת. כבר יותר מעשור הוא עושה הכול כדי להגיע לשם, על אף שברזומה שלו אין דקת אימון בקבוצה בוגרת. נדמה שזה החלום היחיד שלא הגשים. האם הוא ראוי או לא לקבל אותה והאם אי פעם זה יקרה? תשובה לכך אין עדיין. מה שכן ידוע הוא שכל דבר שרצה עד כה הוא השיג – מלבד החלום הזה. כך או אחרת, בגיל 50 הוא יושב בפסגת התקשורת בישראל, ועושה מה שעשה על הדשא – שמות מהיריבים. הוא בעיקר נראה כמי שנהנה מהחיים. כמה שחקני עבר יכולים להגיד את זה?
מה דעתך על הכתבה?