"בשלהי המשחק ראינו ירידת מתח אצל שחקני בית שאן, ואני לא נכנס לשום סוג של תאוריות סביב התוצאה בסיום. אישית עשיתי בכל המשחק הזה מאמץ לנצח. זה היה 100 אחוז ניצחון לגיטימי שלנו ואליפות גדולה. אני כמקצוען לא דיברתי או ביקשתי משחקני בית שאן שום דבר כדי לנצח את המשחק, או שיעשו משהו לעזור לנו במאבק על התואר".
גם כשהוא רגע לפני העשור השישי לחייו (יהיה בן 50 בדצמבר), ז'אן טלסניקוב יודע שאחד מהרגעים שזוכרים לו ולבית"ר ירושלים של 1998 הוא משחק השרוכים. אבל הקריירה של טלסניקוב שפעה סיפורים לפני, במהלך וגם אחרי האליפות ההיא, שהובטחה במחזור האחרון בניצחון 0:1 קשה על מכבי פתח תקווה.
"אחרי האליפות עם קשטן, מנהלי טוטנהאם התרשמו ממני וביקשו שאגיע למחנה אימונים שלהם להתרשמות וחתימה על חוזה", הוא משחזר, "יצאתי לשווייץ למחנה משחקים בסנט מוריץ, שיחקתי בהצטיינות נגד גראסהופרס וקיבלתי הצעה לחתום על חוזה ארוך טווח. החלום התנפץ לי כי אז לא היו לי כמות משחקים נדרשת בנבחרת ישראל, לא הצלחתי להשיג רישיון עבודה באנגליה".
אבל כעבור עונה אחת אתה בסקוטלנד, חותם בדנדי יונייטד.
"מנהלי דנדי יונייטד שילמו לבית"ר ירושלים מיליון דולר עבור הכרטיס שלי. פרקליטי יוסי גייר ומשה דדש טסו לסקוטלנד וסידרו לי חוזה מצוין לארבע שנים. אחרי עונה אחת עוצמתית שלי, חזרתי לישראל".
למה? זו לא טעות?
"זאת אכן שאלה טובה, מהלך לא נכון שלי. בין השאר היה סיפור רומנטי שלי עם בחורה ישראלית, חברה שלי ששבתי אליה. טעות גדולה סביב כל ההחלטה שקיבלתי, כולל עם הנערה".
הוא חזר לבית"ר ירושלים של גד זאבי, עם אלי גוטמן כמאמן. "זאת הייתה אמורה להיות עונת הגלאקטיקוס של בית"ר ירושלים, תקוות עד השמיים", נזכר טלסניקוב, "זאבי רכש את המועדון וגוטמן שכנע אותי לחתום בקבוצה שלו . חתמתי לשלוש שנים. מכאן החלה אצלי הירידה בהדרגה איבדתי תשוקה ואהבה למשחק".
טלסניקוב נולד בברית המועצות בדצמבר 1972. הוא נשוי לסוניה, ולזוג שלושה ילדים עימם הם גרים במושב מסילת ציון. "בגיל 6, בגלל הקומוניזם בברית המועצות, הורי עזבו את מולדובה מטעמים ציוניים. הם למעשה מאורל שברוסיה ובישראל החיים לא היו פשוטים, היו קשיים בקליטה. אבי סשה היה כדורגלן חובב ברוסיה ולמד במכון וינגייט. אבא אימן קבוצות ילדים בעירוני אשדוד, זיהה את הכישרון שלי בכדורגל ודאג למנף אותי להישגים ככדורגלן. התאמנו אצלו עמיר תורג'מן, עופר טלקר ואני, שלושה שהגיעו בהמשך לנבחרת ישראל".
כשז'אן היה בן 16 הלך אביו במפתיע לעולמו ("עצוב לי שלא הספיק לראות את הקריירה שלי ככדורגלן"). לקבוצה הבוגרת של אשדוד העלה אותו אריה רדלר, וניסים בכר הפך אותו לשחקן הרכב. את הקפיצה הגדולה עשה תחת אלי כהן בבית"ר ירושלים. "בית"ר שילמה לעירוני אשדוד, שירדה בתום עונת 1994/5 לליגה הארצית, 70 אלף דולר לכל עונת השאלה. אחרי שנתיים, באליפות של 1996/7, החל מסע הקסם שלי בכדורגל. השמות היו מרגשים – קורנפיין, אוחנה, זוהר, שאלוי, פישונט, חרזי, סביליה, אבוקסיס, אמסלם, שמוליק לוי ואחרים".
ב-1998 שלמה שרף זימן אותו לנבחרת ישראל. "הפתיחה הייתה חלומית. בבכורה הידידותית נגד נבחרת טורקיה כבשתי בניצחון שלנו 0:4. הבקעתי גם במשחק השני שער נגד פולין וגם במשחק החמישי נגד לטביה. הגול הרביעי שלי מתוך 21 משחקים היה נגד אסטוניה".
המשחק המרגש ביותר שלך היה בהפסד ברמת גן 2:1 לספרד.
"זה היה במוקדמות המונדיאל באוקטובר 1998. 50 אלף אוהדים עומדים בהמנון, התרגשות וצמרמורת, ראיתי בדמיון שלי הקודח את אבא ז"ל בקהל, כמו את אמא ואחי הקטן דן ביציע צופים בי אבל הם לא היו שם. הפכתי כל אוהד ביציע לאבא שלי. הפסדנו, אבל המשחק הזה נרשם בספרי ההיסטוריה שלנו".
אחרי בית"ר ירושלים הוא חזר לשנתיים באשדוד. "הכדורגל היה הפרנסה שלי, וכבר לקראת סיום החוזה באשדוד חשתי שחיקה רגשית, לא הייתה אותה אמביציה ושאפתנות. עברתי להפועל ירושלים ובעונת 2007 פרשתי מכדורגל בגיל 35".
הכדורגל סידר אותך בחיים כלכלית?
"אני מסודר ויש לי בית פרטי תעסוקה, והכול בסדר דרך ועם הכדורגל".
אתה אומר שנולדת לתוך הכדורגל ותמות בכדורגל?
"הבנתי מהר מאוד כי התהילה והעיסוק ככדורגלן יוצרים סביבך הילה וקשרים. כשאתה פורש כמעט הכול נעלם, אתה נשאר עם עצמך. לקחתי בחשבון שאחרי הפרישה אתה לא רלוונטי ונמצא במקום של שינוי ממשכורות גבוהות לכלום כסף, אתה לא באופנה. היום אני מרגיש יותר מפורסם ממה שהייתי בעבר. האוהדים לא שוכחים אותי, בביקורים בשוק מחנה יהודה ובירושלים עצמה עוצרים אותי, מחבקים ומזכירים את ימי היותי שחקן הנשמה של בית"ר ירושלים. אני מאושר מזה".
מי המאמן שממנו למדת איך מתנהלים בענף?
"אלי כהן השריף מאמן ענק, הייתי לצדו במועדון בתוך משבר הצ'צ'נים שיצר בבית"ר ירושלים טראומה מבחינה אנושית, גזענות שהתפוצצה. אלי כהן וגם דרור קשטן הם ענקים באימון. אצל השריף עשיתי את הסטאז', את הכניסה לעומקי הכדורגל".
מה שאתה עושה היום קשור לכדורגל?
"אני מאמן מנטלי , לוחש לכדורגלנים. יש לי קליניקה וסדנאות. אני מלווה שחקנים כמו דור פרץ, דור מיכה, עומרי גלזר, אריק ינקו ורבים אחרים, בהם טייסים ואנשי ניהול בכיר במשק, איך להפוך תאוריה למעשה, שיחות ופגישות בהסרת חסמים, פריצת דרך אל מחוץ למגרש, ברוח וכיוון לתת ערך מוסף. אני נותן גם שירות להתאחדות לכדורגל. למדתי והשתלמתי בנושא ברחבי העולם. למדתי בבית הספר לאומנויות, קמרה אובסקורה, בבית הספר תות קיבלתי הכשרת מאמנים וקישורי חיים".
הזכרנו קודם את האח דן ואי אפשר בלי לחזור אליו. במאי 2005 הוא נפל מול מחבלים בהתקלות של סיירת צנחנים. 17 שנים חלפו מאז, וטלסניקוב עדיין חי את הסיפור הזה. "דן אחי הקטן היה ילד של אהבה. הוא למד תיאטרון ומוסיקה וגדל בניר גלים, התגייס עם כיפה סרוגה לסיירת הצנחנים והיה קרוב מאוד לשחרור. בחודש מאי 2005, בהתקלות מבצעית בכפר סיידה ליד טול כארם, תוך הסתערות בשטח פתוח בקרב פנים אל פנים במרחק 10 מטרים, נפל בהגנה על עם ומדינת ישראל והוא בן 20".
האירועים האחרונים החזירו אליו את התחושות והוא מבקש להעביר מסר: "זה סיפור עצוב. די לחרחורי המלחמה האינסופיים. אנחנו מבקשים רק שקט במדינה".
