אוסקר גלוך נראה כאילו יצא הרגע מספר ילדים. עם הפוני המסורק הצדה, עם הבייבי פייס, עם החלום שמתגשם מול העיניים, קשה היה להאמין אתמול לפרקים שכל זה אמיתי: גלוך נראה כמו דמות שיצרה עבורנו גלילה רון פדר, אולי אבנר כרמלי, או אם תרצו, שרגא גפני – בעט אוסקר, בעט.
כמה קסם יש בזה. בעולם שבו כדורים גודעים חיים באמצע בילוי בבר, יש גם צדדים של חן ויופי ורוח נעורים. גלוך אפשר לנו אתמול הצצה אל היופי שבחיים. והכי יפה – הוא אפילו לא יודע שעשה זאת עבורנו. בגילו אין לו את הפרספקטיבה להבין שהוא מייצג ויטאליות וחיות, לא, מה גלוך יודע? הוא מבין שנתן גול גדול ושהאוהדים מאוהבים, אבל מה לו ולפילוסופיות של שמחת חיים? כמה יפה היא התמימות.
בגיל 18 ועשרה ימים גלוך היה אתמול הכי טוב על המגרש. הימים שלפני המשחק העלו תהיות האם הוא מתאים, האם לא מדובר בכלל בגימיק. אבל כעת השאלה היחידה שעולה בעקבות המשחק היא כמה זמן גלוך כבר בשל וראוי? אולי עוד בגיל 16 היה יכול לעלות למגרש? אולי 17? כמה זמן הוא הסתתר? וכמה גלוכים עוד מסתתרים בכדורגל הישראלי?
מי שכל זה כנראה לא הרגיש לו יוצא דופן הוא מלאדן קרסטאיץ'. באיזו טבעיות הוא ביצע מהלך שכזה עם גלוך. המאמן הסרבי אולי טועה פה ושם טקטית לאורך העונה, אולי גם כועס יותר מדי על המראיינים, אבל הוא תמיד מציג גישה מקורית: יש לו את האומץ לחשוב אחרת. בישראל כולם מעתיקים מכולם. קרסטאיץ' לא מעתיק מאף אחד.
הוא כבר קיבל העונה כמה החלטות שמעניקות תוכן ומשמעות אמיתית לבחירה ללכת על מאמן זר שלא נותן דין וחשבון מה יגידו: הוא בחר לשחק בקביעות עם שני חלוצים, שלח את אנריק סבוריט לעמדת הבלם ואתמול נתן לגלוך את הבמה. קרסטאיץ' יותר מאשר רומז לנו לצאת מהישראליות, מהפרובינציאליות. התחושה הבוקר היא שבסרביה יש כנראה ליגת ותיקים של בני 28.
אבל גם מכבי חיפה אירופאית. נדמה כי כמעט כל הסגל שלה יודע לשחק בשני צדי המגרש. כולם עושים לחץ והגנה, כולם יכולים להבקיע. הבלמים כובשים לעתים בנייחים, הקשרים מסוכנים כמו חלוצים. צ'ארון שרי גדול על ליגת העל. הפרשנויות הבוקר יתייחסו לעמידה של דניאל פרץ.
יספרו לנו שאם היה עומד צעד ימינה, או שמאלה, או שניים ימינה, השער לא היה מובקע. מה בדיוק הפרשנויות האלו גורסות? שזה היה תלוי בפרץ? גם הוא אם טעה, יותר מדי סיכוי לא היה לו מול מצב שעבור טאלנט כגון שרי הוא שלושת רבעי פנדל. אם היה עומד פה, היה בועט לו לשם.
האליפות הזו של חיפה מושגת בדרך קלה מדי. זה נכון שיש מראית עין של תחרות, אבל תכלס, על מי אנחנו עובדים? המשחק אתמול היה חסר כל משמעות מבחינת מאבק האליפות, זאת למרות שבפרומואים סיפרו אחרת. נו טוב, זה תפקידם של פרומואים – מה יגידו, האליפות סגורה, בואו לצפות בשידור?
אבל האליפות באמת ננעלה מזמן, בעיקר מפני שקשה לאבד נקודות בליגה הזו. אמנם חיפה מעדה בחודשים האחרונים דווקא מול הפועל ירושלים ונוף הגליל, אבל עקרונית, בכל פעם שנדרשות נקודות – חיפה משיגה אותן. יש לחשוב מחדש על שיטת הפלייאוף ועל מבנה ליגת העל, מפני שמתח ותחרות אין בה. למעשה, מתח חד ואמיתי של מאבקי צמרת גורליים לא קיים כבר שנים בכדורגל הישראלי. טוב שיש את בני ריינה וכפר קאסם.
מה דעתך על הכתבה?