כוכב? רוק: תנועת היריקה של עומר אצילי היא עוד כתם על הקריירה שלו

עומר אצילי טוען ש"רק ביצע תנועת יריקה" כלפיי האוהדים ביציע בטרנר. אולי, נניח, אבל כשאצילי "רק מבצע תנועת יריקה", הוא למעשה מרשה לעצמו לשכוח מי הוא. מה זו בכלל ההתנהגות הזו? אצילי כנראה לא נבוך מדי כשהוא צופה באקט הזה. יש מצב שידידנו כאן הרגיש שחסרות לו באמת עוד כמה עדויות אופי בעייתיות, אז הוא החליט לגייס נוספות.

זו או טיפשות, או זעם בלתי נשלט. בשני המקרים, אצילי באיזשהו שיגעון גדלות. הוא יוצא מנקודת הנחה שאסור לקלל אותו. זוהי נקודת הנחה בעייתית – קצת מעידה על ניתוק ועל תפיסת אני במימד שונה משאר האנושות: האם זה דבר חריג כל כך להעז לקלל את, ובכן, את מי בעצם? אנשים מקללים זה את זה כל הזמן – בכביש, בפקק, בכל מקום שבו יש אנשים, ישנן קללות. אצילי כנראה מאמין שהוא שונה. משאר השחקנים ומשאר בני האדם.

כי אם אצילי לא היה מאמין שהוא שונה, אז לא היה בכלל "רק ביצוע של תנועת יריקה". לא היה כלום. אוהדי כדורגל מקללים, עובדת חיים. לא אירע לאצילי שום דבר שלא קרה לכל מאמן או שחקן מוביל בכל מגרש אפשרי בארץ ובעולם. מישהו צריך להסביר לאצילי: שמע, כיום אתה אולי מספר 1, גם לא בטוח, אבל מעמדת רחפן, במבט של עשרות שנים אחורה, ובכן, מר אצילי, אתה לא נכנס אפילו ל-100 הגדולים של הכדורגל הישראלי, עכשיו בוא תרגיע בבקשה עם ה"רק תנועות" האלו, גם ככה המורשת שלך לא בדיוק מועמדת להיות להיט ביוגרפי.

יעקב שחר מעט מאכזב בגישתו הסלחנית לאצילי. אפשר לתת לו חוזה יפה ולהביא אותו כרכש חם – לא כולם חייבים להגיב כמו מיטש גולדהאר – אבל שחר צריך הפעם להעניש. אצילי הפגין אתמול מניירות בטוחות מדי בעצמן. זוהי שאלה של שק תכונות אופי: הכוכב הגדול של שחר כנראה לא יזהה אירוע מביש גם אם הוא יעבור לו מול העיניים באמצע הרחוב. או ביציע.

מנגד, המשחק אתמול חשף הפועל באר שבע מרשימה, איך להגיד, אצילית. באר שבע אולי לא תיקח אליפות העונה, אבל היא מעוררת הערכה בהתעקשותה. לא מובן מאליו להילחם כך לאחר שבמשך שבועות הוחמצו שלל הזדמנויות לסגירת הפער. אבל לבאר שבע יש כיום רוח ונדמה לראשונה שגם דרך, אופי. באר שבע יכלה בקלות לזרוק את המשחק אתמול, לא היתה בו חשיבות אמיתית. אבל לזרוק משחק זה לא סטייל. ולבאר שבע העכשווית זה לא מתאים, יש בה קלאסה.

זה מתחיל מאלונה ברקת האמיצה שעשתה באמצע העונה מהלך שפשוט גדול על החשיבה המקובלת בתוך הקופסא בליגת העל. כשברקת מינתה את אליניב ברדה, היא חצתה את מתחם הסבירות במחזותינו ולקחה החלטה ניהולית שהפכה את העסק. מצב דכדוך הוחלף בשמחת חיים. זה משתלם לברקת לא רק מקצועית, אלא גם מבחינת האופי של המועדון. ברדה הוא דמות – חף ממניפולציות, עונה בפשטות בראיונות, ללא כל פוזה או מניירה. פוזה בעולמו של ברדה היא כמו הבושה בעולמו של אצילי: חייזר.

ברדה מראה ביטחון עצמי בריא. מקובל לטעון שעודף ביטחון מעיד על חוסר ביטחון. במקרה של ברדה, ניתן להתרשם כי הסיגר הוא רק סיגר, והביטחון אכן ביטחון. ברדה חסר יומרה לשכנע בדבר שקר, איננו מעמיד פנים. אתה רוצה להמשיך לאמן? לא יודע. אתם תילחמו עד הסוף? כן. נו, ואתם תיקחו אליפות? לא.

ולכן, אין גם מה לתהות אם המשחק אתמול שינה את מאבק האליפות. הוא לא שינה, תקשיבו לאמת של ברדה.