1.
דוד קלטינס ראה אתמול (שבת) את מה שכולנו ראינו, רק השתמש במינוח קצת בעייתי. מכבי חיפה לא קבוצה "פרובוקטיבית", היא קבוצה עצבנית. ההשתרכות שלה לתואר האליפות בעונה שכל היריבות שלה מחליפות מאמן ומקרטעות בזכות עצמן, מוציאה אותה מדעתה. אתמול היא לא ניצלה את העובדה שהפועל באר שבע כמעט לא ידעה איך לקחת והוכיחה שעל תואר האליפות הזה יהיה רשום: מלכת הביצה.
עומר אצילי טען אתמול כי לא ירק. אין כל משמעות אם לפעולת היריקה המתריסה כלפי קהל יש ליווי של רוק או רק כוונה להראות שאט נפש. קהל לא צריך להתעסק עם שחקן כדורגל, אבל חמור מכך, שחקן לא יכול להתעסק עם קהל, בוודאי לא ככה. תוסיפו לכך את הכניסה הלא אחראית של מוחמד אבו פאני בדור מיכה שעלתה לו בכרטיס צהוב שני, וגם סימני עצבנות ניכרים שנראו בסיום המשחק, כשצ'ארון שרי נראה כמי שחוטף את הג'ננה על אחד מאנשי הצוות של מכבי חיפה והמבט המאיים שנתן אבו פאני במנהל הקבוצה גיל אופק. המצלמות לא יכולות לשקר: לא בניסיון יריקה, לא בניסיון בעיטה, לא במבט מאיים וגם לא בדריכה על רגל. מכבי חיפה נראית רע, לא רק בכדורגל, אלא בהכול.
זה לא צריך להסתיים רק בהזמנה כזו או אחרת לבית הדין המשמעתי, או במכתב חריף של יו"ר המנהלת לראשי מכבי חיפה. זה צריך להסתיים בראש ובראשונה בשיחה נוקבת שחייב לנהל הבעלים יעקב שחר עם אנשי המועדון ושחקניו. הנראות לא פחות חשובה מהתוכן בכדורגל המודרני, בפרט כשעשרות אלפי אוהדים מלווים את הקבוצה ואלפי ילדים הופכים אותה מדי שנה לקבוצה שלהם. זו לא דוגמא, זו לא צורה, זה לא יכול להיות.
2.
יש גם נסיבות מקלות לכך שמכבי חיפה זוחלת לתואר: השוויוניות. חיפה היא הקבוצה הטובה בפלייאוף, אבל אם הליגה הייתה רק הפלייאוף העליון, שש נקודות בלבד היו מבדילות בינה לבין בני סכנין, האחרונה בצבירת הנקודות בשלב הזה. מבין שש הקבוצות, אף אחת לא הפסידה יותר משלוש פעמים משבעת המשחקים בפלייאוף ואף אחד לא הפסידה פחות משני משחקים. כלומר, ביום נתון כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה ולראיה שני הניצחונות היחידים של מכבי נתניה בפלייאוף העליון: פעמיים 0:3 על מכבי חיפה והפועל באר שבע.
זה אחד הפלייאופים העליונים הכי שוויוניים אי פעם, אם לא השוויוני שבהם. במקביל לכך שהליגה הלאומית הגיעה להכרעות בפוטו פיניש זה בא בדיוק כשתאבי הבצע בכדורגל הישראלי מתחילים בלובי שלהם לצמצום הליגות. הם רוצים כמה שיותר דרבים תל אביביים וקלאסיקו ישראלי, הרבה טפסי ווינר ומאצ'ים, משחקי סולד אאוט וכו', כשבליגה משחקות שש קבוצות שוויוניות, כשהחמישית שבהן בדירוג, משחקת יותר טוב מכל אחת אחרת. הרעיון העקום הזה – לייצר ליגת על שבעל, שבה ישחקו רק גדולות, הוא בלתי אפשרי. ראשית, מפני שאין יותר מחמישה-שישה מועדונים גדולים, ואחד מהם (בית"ר ירושלים) נמצא בקריסה, ושנית מפני שהפערים בכדורגל הישראלי הצטמצמו בגלל היעדר זרים איכותיים ובריחה של שחקנים צעירים ומבטיחים לחו"ל.
בקפריסין, שסבלה לכאורה בדיוק מהבעיה הזו: יותר מדי זרים ויותר מדי כישרונות צעירים שברחו, צמצמו העונה את הליגה מ-14 ל-12 קבוצות, החלטה היסטורית. מה קרה? מועדוני פאר שתמיד סיימו במקומות 1-3, מצאו את עצמם בפלייאוף התחתון. בעונה שעברה, עם 14 קבוצות, מצאה את עצמה אפואל ניקוסיה בפלייאוף התחתון, והעונה, אחרי הצמצום, זה קרה לאומוניה. כלומר, שנתיים ברציפות, מתקיים הדרבי הגדול של ניקוסיה פעמיים בלבד במקום ארבע פעמים או יותר. ובקפריסין יש 1.2 מיליון תושבים, לא כמעט 10 מיליון.
3.
היה עצוב מאוד לראות אתמול קצת יותר מ-6,000 צופים במשחק בין מכבי תל אביב למכבי נתניה, כמעט מחצית מהם מנתניה. מנויי מכבי תל אביב נותרו בבית ושלחו את הקבוצה שלהם לצעוד לבדה, אבל באותה נשימה כמה מהמנויים האלה (וגם זה לא בטוח) אחראים לכך שהקבוצה שיחקה אתמול בחיפה במקום בבלומפילד. העובדה שבישראל יש תמיד רק שני מגרשים חלופיים לעונשים כלפי קבוצות שמוכרות מנויים בכמות מטורפת, הופכת את חייו של האוהד ההוגן לבלתי אפשריים: או חיפה, או ירושלים או יפו. זה לא רדיוס של 30 קילומטר, זה לפעמים 300 קילומטר הלוך ושוב.
נדמה לי שכבר למעלה משני עשורים חוזרת המקלדת הזו על הסדר הנכון: את תקנון המשמעת אישרו האגודות באסיפה הכללית של ההתאחדות לכדורגל. הדיינים לא מחליטים לבד על עונש, הוא נגזר מתקנון שבסיסו תקנון פיפ"א, והתיקונים שבו הוא פרי המלצות שהפכו להחלטות בתוקף הרמת האצבעות של החברות בהתאחדות – הקבוצות.
המלכוד הזה נובע בראש ובראשונה מכך שפיפ"א לא מאפשרת גמישות יתר בעונשים הקבועים בחוק, והקבוצות מעדיפות שעונש הרדיוס יהיה הברירה האחרונה-הראשונה של הדיינים מאשר עונשי יום הדין: הפחתת נקודות או הפסקת פעילות.
למה קבוצה צריכה להיענש על מעשי יחידים? מכיוון שמי שעומד לדין משמעתי הוא מי שרשום בהתאחדות כשחקן, כמאמן, כבעל תפקיד וגם כקבוצה. אי אפשר להעמיד קהל לדין משמעתי, ולכן מי שנושא באחריות השילוחית להתנהגות הקהל הם המועדונים. מכיוון שבית הדין כבול למצב הבלתי אפשרי הזה, הוא דורש מהקבוצות את מה שהמשטרה צריכה לעשות: למצוא שמות של עבריינים, להתלונן עליהם למשטרה, לבטל להם מנויים או למצוא דרך למנוע את כניסתם (ויש אמצעים).
גם למנהלת הליגה צריך להיות סיי בעניין, הם הרי מוכרים לציבור מוצר, והמוצר נראה רע: או מופעי אבוקות, ונדליזם ונאצות, או יציעים ריקים בגלל העונשים. וזה נובע אך ורק מהמלכוד בתקנון המשמעת.
טובי המוחות חייבים להתכנס ולקבל החלטות כואבות. קטונתי מלספק פתרון, אבל יש מכשיר מצוין לנופף בו כלפי מי שצריך: כסף. קחו את הכסף ממי שנהנה ממנו, הוא יילחם להחזיר אותו.
אלון נתן, ואלקיר סילבה, שחר בראל. הנה שלושה שמות שכאשר הם התחילו לשחק במכבי תל אביב, היציעים כמעט התמוטטו מהתלהבות וחזרו מהר מאוד למציאות. ככה היה נדמה שיקרה עם אוסקר גלוך, אבל הילד הוכיח אתמול שמוקדם להשוות אותו לשחקנים הנחמדים למעלה. מכבי תל אביב ניצחה אתמול משחק שבו הייתה צריכה להפסיד ואת ההבדל עשה ילד בן 18, בשער ניצחון מלא בטחון. עוד מוקדם להכול, אבל לא מוקדם להגיד: מה ששלו, שלו.
4.
בני ריינה הפכה שלשום למועדון הרביעי בהיסטוריה מהמגזר הערבי שמגיע לליגת העל. למען האמת, בעונה הבאה ישחקו שתי קבוצות מהמגזר הערבי בליגת העל, אירוע שלא התרחש כבר 13 שנה.
עד כמה שהאירוע משמח את המגזר ובוודאי את חובבי הסנסציות, הסיפור של ריינה מדאיג באותה נשימה שהוא מדהים. המועדון הוקם לפני שש שנים ובתוך שש שנים עלתה הקבוצה ארבע ליגות.
אם מתעלמים ממה שעשה מאז 2018 מועדון הפאר לשעבר בבלגיה, אוניון סט.ז'ילואז, הרי שבאירופה ידועים שני מקרים של קבוצות שנלקחו על ידי משוגע לעניין, בעל הון, מהליגות הכי נחותות עד לליגה הראשונה: אסטרס טריפוליס היוונית שבשיאה הדיחה את מכבי ת"א בקיץ 2015 מאירופה, והופנהיים שמייצגת עיירה בת 3,000 תושבים.
בניגוד לשני המועדונים האלה, להם הוקמו אצטדיונים במקביל לנסיקה שלהם, ריינה לא תשחק בריינה בעונה הבאה, ותצטרך לשחק כנראה בנוף הגליל. ספק אם יוקם לה אי פעם אצטדיון ראוי למועדון מקצועני. נוף הגליל זה לא מרחק גדול מהבית, אבל זה לא הבית שלה וקשה למכור שטחי פרסום ולהכניס כסף כשאין לה שליטה על המגרש.
לריינה יש שבע קבוצות במחלקת הנוער, אחת לא פעילה, כל הקבוצות בליגות האחרונות. אין לה קבוצת נערים א', אין לה קבוצת נערים ג' ואין לה קבוצת ילדים ב'. בקיצור, אין לה רצף של שנתונים או במילים אחרות: אין לה עתודה.
המשמעות היא שריינה לא תעלה שחקנים מהנוער בשנים הקרובות, כי הם לא איכותיים והיא תצטרך להשתמש בשירותי מחלקות נוער אחרות, מה שאומר שלא יהיו לה שחקני בית. ייבוא עולה יותר כסף מייצור.
בלי תשתיות, קיומו של מועדון מסדר הגודל הזה בליגת העל הוא זמני בלבד. יותר מזה, העבר מוכיח שקבוצות שעלו בצורה מטאורית התרסקו עד למצב של פירוק, כי הבעלים הבין שלא רק שאין תשתיות, הרשויות לא יעזרו לו לכסות את ההוצאות. נכון, הפועל חדרה ובמידה רבה גם סקציה נס ציונה, הוכיחו אחרת בשנים האחרונות, אבל זה גם בגלל שיפור תשתיות ובעיקר בגלל שרוב הקבוצות בסדר הגודל הזה אחרי הכוויה, ולא לפניה. אגב, גם אין מה להשוות ישובים ותיקים ועיריות חזקות כמו בחדרה ונס ציונה למועצה מקומית כמו בריינה.
ולכן, עד כמה שזה משמח את חובבי ההפתעות ובוודאי תושבים באזור נצרת ובמגזר הערבי כולו, זה גם מספר הרבה על הכדורגל הישראלי.
