החור בלוזון: העתיד העגום של מכבי פתח תקוה

החודש לפני 18 שנה שיחקה מכבי פתח תקוה בטדי מול בית"ר ירושלים. היא הייתה צריכה לנצח כדי להבטיח הופעה היסטורית בגביע אירופה, כשהיא פוזלת למשחק בין מכבי תל אביב לאלופה הטרייה מכבי חיפה שהתקיים במקביל, שהיה יכול להשפיע על זהות המפעל בו תשחק אחת משתי הקבוצות. בקיץ 2004 שלחה ישראל באופן חד פעמי והיסטורי שתי נציגות למוקדמות ליגת האלופות. ההזדמנות הייתה נוצצת.

ביציע הדרום מזרחי בטדי התקבצו 1,600 אוהדי מכבי פתח תקוה. לא יודע מאיפה הם צצו, לא ראיתי מעולם כל כך הרבה אוהדי מכבי פתח תקוה ביציע אחד. בדקה ה-51 היא הובילה כבר 0:4 (נגמר 2:4) כשעומר גולן מבקיע צמד. אירופה באה בסערה. אלמלא שמט ניר דוידוביץ' כדור במשחק המקביל ולירן כהן כבש, מכבי פתח תקוה הייתה מופיעה באותו קיץ במוקדמות ליגת האלופות, אך בסוף מכבי תל אביב העפילה דרך הצוהר הזה לשלב הבתים.

זה היה אירוע השיא של מכבי פתח תקוה בהיסטוריה שלה. לא הגביע ב-1952, לא ה-2:5 בבלגרד – זה. נוכחות קהל במשחק חוץ, ניצחון מזהיר על מועדון גדול, ועליה לגביע אירופה, זה הכי טופ שיכול להיות. כמה סמלי שאתמול, באותו מגרש, בליווי אוהדים אפסי, היא ירדה ליגה בפעם השלישית בתוך עשור.

מכבי פתח תקוה תשחק בעונה הבאה ליגה אחת מתחת לבני ריינה, אותה קבוצה עליה כתבנו אתמול שהיא קיימת 6 שנים ויש בה חורים במחלקת הנוער הצעירה שלה שייקח שנים למלא אותם. מכבי פתח תקוה לעומת זאת קיימת כמעט 109 שנה, והעונה מחלקת הנוער שלה זכתה בשתי אליפויות (כמעט שלוש), והגיעה לארבעה גמרי גביע. למעשה, בשלושת השנתונים שיש בהם ליגות ארציות, היא זכתה בשתי אליפויות ורחוקה (בנוער) 3 נקודות מהמקום הראשון. תקציב מחלקת הנוער של מכבי פתח תקוה זהה פחות או יותר לכל תקציב המועדון של ריינה. מעשית, למכבי פתח תקוה יש את מחלקת הנוער הכי הישגית בישראל, אבל בבוגרים היא כלום. היא נמצאת הכי קרוב לבית"ר טוברוק מכפי שהייתה אי פעם: חטיבת נוער, שמייצרת שחקנים ומוכרת אותם.

כשמכבי פתח תקוה עלתה ב-1991 חזרה מהליגה השנייה לראשונה, אחרי 3 עונות רצופות בליגה הארצית, אחרי שנים של נדנדות סטייל הפועל כפר סבא, היה אבי לוזון מזכיר מועדון בן 36. הסגנון שלו היה שונה מזה של ותיקי האגודה שהחזיקו בזכויות הניהול של המועדון. לוזון הצהיר אז שמכבי פתח תקוה לא תחזור לשחק עוד בליגה השנייה.

ההבטחה הזו החזיקה מעמד 22 שנה, במהלכן הגיע מכבי פתח תקוה לשיאה, גידלה שחקנים כמו רן בן שמעון, שרון צופין, טל בניה, גל אלברמן, עומר גולן, סולי צמח, אסי משיח ואיסמעיל עמאר, הביאה זרים יעילים ונאמנים, כמו מראד מגמדוב שהפך לאזרח ובן בית. מכבי פתח תקוה הפכה למותג של טיפוח צעירים, שמירה עליהם ומכירתם רק בסכומים מופרכים, גם למועדונים בינוניים בעולם, אפילו כאלה שבקושי ידענו שהם קיימים. על הדרך ובמקביל קרסה הפועל פתח תקוה, לאט ובזהירות, ורק בדרבים היא הזכירה למי יש יותר קהל ומורשת.

אבל הלוזונים – שנכנסו למועדון בזה אחר זה ובתנופה רבה – לא הסתפקו בהחייאת מועדון שהיה קרוב לוודאי צונח את מעמקי התודעה; הם גם לא הסתפקו בהשתלטות על הכדורגל בעיר, ועל הכישרונות הצעירים. הם שאפו להשתלט על הכדורגל בישראל. מצד אחד הם נכשלו להביא תואר (אם לא מחשיבים את גביע הטוטו), ומצד שני הצניחו לראשות ההתאחדות את אבי ולתואר מאמן בכיר את גיא, שאימן נבחרת ישראלית באליפות אירופה, בה ניצח את אנגליה, ואימן בשתי מדינות באירופה, משהו שרק אברהם גרנט זכה לו.

זו לא הייתה דרך חלקה. לא כולם נפעמו מהחריצות ומהחזון ומהיומרנות, הסגנון לא עבר חלק בגרון לחלק מהאנשים, והיעדר הפאסון והממלכתיות, מהווים גם כך בישראל טריגר לדה לגיטימציה, לא רק בספורט, גם בפוליטיקה.

כשזה בא עם ביקורות קולניות קשות במשחקים – לא רק בוגרים, גם במחלקת הנוער – כנגד שופטים, עד לפרשת השופט שירן זילברמן ש"העז" לכתוב דוח נגד התנהגות הפרסונות, נפרץ הקו הדק בין התפעלות לשאט נפש. תקישו בגוגל מכבי פתח תקוה ושופטים ותצוץ לכם ידיעה מ-2009 שבה כתוב ששופטים "חוששים לשפוט משחקים של מכבי פתח תקוה". מרוב שהיה נדמה שמכבי פתח תקוה שולטת באיגוד השופטים, וגם במוסדות ההתאחדות ובבתי הדין שלה, קרה בדיוק ההיפך, לפעמים נראה שאפילו מתוך לעומתיות. ב-2013 התרחש האירוע האלים במשחק בין מכבי פתח תקוה להפועל חיפה, שבו הוכה שחקן הפועל חיפה עלי חטיב.

בית הדין גזר על מכבי פתח תקוה הפחתה של 3 נקודות ואז בית הדין העליון ביטל את ההחלטה, אבל ההתאחדות עמדה על שתי רגליה – למרבית האירוניה, אבי לוזון היה אז יו"ר ההתאחדות, ולכן ידיו היו כבולות בגלל ניגוד אינטרסים – ובדיון חוזר החזירה את העונש ובעקבותיו ירדה הקבוצה ליגה. מאז ירדה הקבוצה עוד פעמיים וסמלי שאתמול ירדה אחרי המלצת שופט VAR והחלטה שלא בטוח שכל שופט היה לוקח. גל לייבוביץ' הרגיש ב-2022 שונה בתכלית מכפי שהרגישו שופטים ב-2009: הרבה יותר קל לשרוק היום נגד מכבי פתח תקוה.

בעונה הבאה ישחקו בליגה הלאומית מכבי פתח תקוה, הפועל פתח תקוה, הפועל כפר סבא, בני יהודה, הפועל רמת גן ומכבי יפו, קבוצות שבין שנות ה-50 ל-80 היו חלק בלתי נפרד מהליגה הבכירה, חלקן זכו בתארים, חלקן היו אימפריות. יש להן במשותף קרוב ל-250 עונות בליגה הבכירה. המשותף לכולן הוא חוסר הסתגלות לכדורגל המקצועני, ולתהילה שחלפה ככל שנכנס הכסף הגדול. אם מהליגה הזו עולות לליגת העל בני ריינה ונס ציונה, כשברגע האחרון נמנעת עלייתה של מ.ס כפר קאסם, מתברר שלא רק הכסף הגדול עקף אותן, אלא גם הלהט והיומרנות.

מכבי פתח תקוה לא הייתה חלק מהגוש הזה. דיברנו על מחלקת הנוער שלה, דיברנו על האקזיטים המפוארים. שלושה כאלה היו לה בשלוש השנים האחרונות, זה הכניס לה כמעט 10 מיליון יורו. את השאלה "איפה הכסף", לא שאלו רק אוהדים שמחו נגד אבי לוזון וגיא לוזון במהלך העונה, גם הכדורגל הישראלי שואל.

משהו נסדק באימפריה. אבי לוזון כבר בן 67, לא ילד. עמוס, אחיו הצעיר, "עזב" להפועל ראשון לציון, גם הוא עלול לרדת מחרתיים ליגה. האחים והילדים מתפעלים את העסק. הירידה התרחשה במשחק מול מועדון שמנהלים אותו אוהדים, בשקיפות מלאה, שיש לו לא פחות שחקני בית, ואלפי ילדים בפעילות נוער, ושלא החליף מאמן כל העונה, בניגוד למכבי פתח תקוה שהחליפה שניים. אם דיברנו על סמליות, יכול להיות שראינו אתמול חילופי משמרות כמו בטקס המשואות.

לתחושתי, מכבי פתח תקוה תעלה בתוך עונה חזרה לליגת העל. היא תרצה את זה יותר מכל מועדון אחר שנמצא שם, היא תציב תקציב שלא ניתן יהיה להתחרות בו. יש לה בסיס ועתודה, וגם אם אין שם סולומון ועבדה, יהיו שם שמות אחרים. ועדיין, משהו חייב להשתנות. עם כל הסיבוב המרשים הזה, מכבי פתח תקוה הגיעה לאותו מקום ממנו זינקה ב-1991, רק בלי תואר ממשי, והרבה פחות אוהדים לקבוצה, גם בכדורגל הישראלי.