1. ברכות למכבי חיפה. זו לא אליפות עם כוכבית ולא אליפות בעייתית ולא שום דבר. אליפות לא לוקחים במשחק אחד אלא רצים אליה עונה שלמה, מתמודדים מספר פעמים עם היריבות על הכתר וחווים את כל החוויות האפשריות – בעיקר ניצחונות, אבל גם כישלונות קטנים שיכולים להתפתח למשברים גדולים. ובניגוד לשתי היריבות שלה לצמרת, שאחת מהן לא הייתה איום אקטיבי לאורך רוב העונה והשנייה היא הפועל באר שבע, מכבי חיפה ידעה יפה מאוד לא לתת לנפילות להתעצם וכן יצאה קדימה וחזרה לתלם, גם דרך ניצחונות שהביאו עליה ביקורת מאנשים שמצפים לחמישייה בכל משחק. ככה לוקחים אליפות.
2. על העונה של הפועל באר שבע אין מה לכתוב עדיין, כי גמר הגביע שייערך בעוד שבוע וחצי יעשה את ההבדל בין "הצלחה" לבין "אי-הצלחה" (כישלון זה לא, עם כל הכבוד). לכן, הפוקוס יעבור כרגע למכבי תל אביב, שבמושגים שלה העונה הזו היא כישלון אחד גדול. לגמור עונה בלי תואר זה לא משהו שבקריית שלום יכולים להרשות לעצמם יותר מדי, בטח כששוב מכבי חיפה חוגגת להם על הראש. מכבי תל אביב תצטרך לתת עבודה רצינית בקיץ הקרוב, לקחת את החלקים הטובים של המועדון (ויש כאלה לא מעט), לעשות רוויזיה דחופה בחלקים הפחות טובים (ובעיקר בפן המנטלי) ולחזור להסתער על התואר בעונה הבאה. ניצני אופי רצוי מבחינת מכבי, יש להודות, נראו כבר בניצחון השבוע על מכבי חיפה (ובדרבי האחרון, כמובן).
3. הפועל ירושלים נשארה בליגה בניגוד למרבית התחזיות, ומדובר בהישג ענק מכמה סיבות: ראשית, עד לפני חודש בערך הפועל ירושלים נראתה כמו קבוצה מנותקת שלא מבינה איפה היא נמצאת, בין השאר בזכות תפקוד לא ברור של זיו אריה, המאמן, שזכה גם פה ללא מעט סתלבט. אבל ברגע האמת הכל התהפך: הסנכרון בין המציאות לבין הקבוצה והמאמן הצליח, את משחקי הפלייאוף התחתון אריה ניהל בחוכמה, הקבוצה שלו שיחקה כדורגל שמתאים למצבה, והתוצאות לא איחרו להגיע. הביקורות ההן הפכו להיות "אמת לשעתה", ועכשיו רק נותר לראות אם בהנהלת קבוצת האוהדים הראשונה בליגה הראשונה, יזכרו לאריה את אוגוסט עד מרץ וישלחו אותו הביתה, או שמא ישפטו אותו על אפריל ומאי וימשיכו איתו על הקווים.
שנית, זהות היריבות לתחתית: התרגלנו מ־30 השנים האחרונות שכשאתה נלחם מול מכבי פתח תקוה נגד ירידת ליגה, אתה בעמדת נחיתות עוד לפני שיצאת לקרב. אין מה לעשות: הלוזונים (ואחר כך הלוזון הבודד) היו מחוברים פה לכל: להתאחדות, לאיגוד השופטים, לסוכני השחקנים, לעתיד של כדורגלנים. הם היו האנשים החזקים של הכדורגל פה. בקיץ, אחרי האקזיט המוצלח עם ליאל עבדה, היה נדמה שאבי לוזון ימשיך להיות כזה, ויידע למנף את הג'ובות הרבות שהתקבלו מסלטיק כדי להמשיך לאחוז את הכדורגל הישראלי איפה שכואב. זה לא קרה, ומכבי פתח תקוה הידרדרה לתחתית. וגם אז, הנחת העבודה הייתה שאין להפועל ירושלים הצעירה והחלשה ממסדית סיכוי מול הקונגלומרט מרחוב בן דרור 1 בעיירה הציורית פתח תקוה.
אבל בתום עונה מחרידה שכללה פיטורי שני מאמנים ורצף מטורלל של חוסר מזל, מכבי פתח תקוה ירדה לליגה השנייה עם אחוז הצלחה מביך במיוחד ואחרי שהפסידה במשחק המכריע להפועל ירושלים של האיש שכל המדינה מכירה בזכות החיקוי המעולה שעשו לו ב"בובה של לילה". ורק שיהיה ברור: הכישלון האדיר של פתח תקוה לא מפחית מההישג של הפועל ירושלים, כי גם הזדמנויות צריך לדעת לנצל.
4. יוסי אבוקסיס חוגג את ההישארות עם בית"ר ירושלים בליגה כאילו זכה בצ'מפיונס ליג. בין לבין הוא גם מקפיד ללכלך על התקופה שלו בבני יהודה העונה, להאשים את הקהל שם באי־ההצלחה ולהתעקש שלו אין חלק בכישלון המחפיר של המועדון. אז שיעור קטן בחשבון למניעת גניבת דעת: נס ציונה עלתה לליגת העל מהמקום השני, עם 61 נקודות. כל מה שנדרש ממך, יוסי, הוא להגיע ל־62 נקודות מתוך 111, 56 אחוזי הצלחה. זה לא הקהל, חבוב. זה אתה שפישלת בענק.
מה דעתך על הכתבה?