זה הפך לריטואל קבוע. פעם או פעמיים בשנה, לעיתים נדירות גם שלוש, בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל מקבל החלטה קיצונית (תלוי למי), ומאותו רגע, כמו תסריט מוכן עם דף מסרים מוכר ששלפו מהמגירה, מתחילים בעלי הקבוצות להלום בהתאחדות לכדורגל, בבית הדין המשמעתי, בית הדין העליון ומי לא. הם עולים לשידור בכל תחנה הקיימת על הגלובוס, נצמדים לכל מיקרופון פתוח, ומטילים את כל הפסולת היוצאת להם מהפה בלי הבחנה ובלי פילטר.
המקרה האחרון היה החלטת בית הדין לסגור יציעים של מכבי תל אביב ומכבי חיפה בערבות התפרעות אוהדים. נכון, זה לא פופולרי בעידן הכדורגל המודרני לשחק ללא קהל, נכון, מדובר בעונשים שלא ממש היו אפקטיביים ולא מנעו אלימות במגרשים. מעבר לפגיעה בחוויית המשחק, מדובר גם בפגיעה כלכלית בבעלי הקבוצות. ואולי הבעיה הכי כואבת ולא צודקת היא טמונה במושג "הקומץ". מדובר בקומץ קטן ואלים שגורם לענישה קולקטיבית ופוגע ברוב הדומם, זה שלא השתולל, לא התלהם, לא קרא קריאות גזעניות, ולא השתתף בתגרות האלימות ביציעים.
בכל פעם שבית הדין זורק פצצה כמו סגירת יציעים, רדיוס ללא קהל, מתעוררת כאן מהומת אלוהים. כמו כל מהומה, גם המהומות סביב פסיקות בית הדין מסתיימות תוך יממה או שתיים. זה מתחיל עם מתקפה של בעלי הקבוצות על ההתאחדות והדיינים, הכוללת איומי סרק של בעלי הקבוצות, למשל לא להופיע למשחק. בדיחה ישנה אותה ממחזרים כל פעם מחדש. העבר הוכיח כי עוד לא נולד הגבר שגם יאיים וגם יממש את האיום. בינתיים כולם ממשיכים לעבוד בהתאם לדף המסרים הישן והלא אפקטיבי.
והנה, שוב חוזר הניגון. שבוע חלף מאז אותה רעידת אדמה תקשורתית סביב פסיקות בית הדין על סגירת יציעים והטלת עונש רדיוס, ושוב, כולם השתתקו, עד לסקנדל הבא. זה ודאי יקרה בעונה הבאה.
יסלחו לי אלה שאני לא מצדד בעמדתם נגד החמרה בעונשים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מטיל עונשים הרבה יותר כבדים בעקבות אירועי אלימות קשים במגרשים. התרעתי לאחרונה מפני האסון המתקרב במגרשי הכדורגל. עם כל הכבוד לפגיעה הקשה הנובעת מסגירת יציעים והטלת עונשי רדיוס על הקבוצות, החיים שלנו, של ילדינו, חשובים הרבה יותר מחדוות המשחק שנפגעת ומהפגיעה בכיס של בעלי הקבוצות.
אם הבחירה צריכה להיות בין הרצון לאפשר חוויית משחק, לבין מניעת אסון, או לפחות להקטין את הסיכוי לאירועי אלימות נוספים, אני באופציה השנייה. הבן שלי אוהד מכבי תל אביב, יש לו מנוי לשער 11, והוא מהאוהדים הדוממים. ילד טוב שרק רוצה לבוא לעודד ולראות את קבוצתו האהובה במגרש. כמוהו יש עוד אלפים רבים. האם הוא והרוב הדומם צריך לשלם את המחיר של סגירת יציעים שלמים? כן. ועוד איך.
ההורים שולחים את ילדיהם למשחק כדורגל, לא לזירת התגוששות אלימה ומסוכנת. חווית הצפייה תהיה מושלמת כאשר משפחות שלמות לא יחששו להגיע למגרשים, הורים מודאגים לא יהיו בלחץ האם בנם יושב הביתה בריא ושלם. את הפרסומים והתמונות על תגרה בין מחנות אוהדים, את התמונות על אוהדים פצועים מדממים, על הדיווחים על אוהדים שפונו לבתי חולים, גם הדיינים רואים. גם ההורים שמתחילים להחסיר פעימה. הרבה פעימות.
לבעלי הקבוצות יש חלק גדול במציאות העגומה הזו. למעט 2-3 קבוצות בליגת העל, מרבית הקבוצות לא נלחמות נגד האוהדים האלימים, לא נוקטות בצעדים משפטיים נגדם, קל להם להטיל את האשמה על המשטרה, על ההתאחדות. רבים מהם תוקפים את ההתאחדות ואומרים כי עונשי הרדיוס צריכים לעבור מהעולם. הם דורשים מהפכה בבתי הדין.
ואני שואל, מתי יעברו בעלי הקבוצות בליגת העל מבכיינות למעשים? מתי האנשים האלה, החזקים והדומיננטיים בכדורגל הישראלי יעשו מעשה. מתי הם יעברו מדיבורים למעשים?. יש לי הערכה רבה לבעלי הקבוצות, הם אלה שמביאים את הכסף מהבית, אבל אי אפשר לברוח מהמציאות, מהבעיה המרכזית – כל מה שמעניין את בעלי הקבוצות זה כסף. המאבקים הכי גדולים מתרחשים בדיוני מינהלת הליגה בדיונים בהם עוסקים בכסף.
אל תתבלבלו. הצעקות, הצרחות, האיומים, את כל אלה תמצאו בישיבות בהן מדברים על כסף. ואל תנסו להעמיד את בעלי הקבוצות במבחן בין האינטרס הלאומי, בין הרצון למצוא וליישם פתרונות לטובת הכדורגל הישראלי לבין פגיעה כלשהי בכיס שלהם, הם יבחרו בכיס. רבים מבעלי הקבוצות יושבים במינהלת הליגה ובהתאחדות לכדורגל. במינהלת הם יודעים להתווכח, להילחם, לפוצץ ישיבות בכל פעם שהם חשים פגיעה אפשרית בכיסם.
ובהתאחדות? רבים מבעלי הקבוצות מגיעים לישיבות ההנהלה ומשמשים שם כחותמת גומי. למה? כי שם לא דנים על עתיד הכסף שלהם. ויש כאלה שבכלל ויתרו מזמן על ישיבה בהנהלת ההתאחדות ושלחו את הנציג שלהם, הרי שם משעמם, כולם מצביעים פה אחד. ועל מה? על הדברים השוליים ביותר בכדורגל הישראלי – מינוי מאמנים לנבחרות ישראל, על השקעות בהקמת בתי נבחרות, על מבנה הליגות הנמוכות, על שיטות הפלייאוף ומשחקי המבחן בליגות החובבניות, מה להם ולדברים האלה?. באמת כלום.
במינהלת נלחמים על חלוקת המיליונים מזכויות שידור, על ספונסרים לליגת העל ונותני חסות. קידום הכדורגל? שינוי מבנה הליגות? רפורמה בבתי הדין? שינוי בתקנון המשמעת הישן? את מי זה מעניין. את הדברים האלה הם משאירים לאורן חסון ומגיעים רק להצביע. פה אחד.
עד שתבוא עוד פסיקה של בית הדין ושוב הם יקימו כאן מדורה שתתכבה כעבור יממה או שתיים. הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, ומכבי חיפה כיכבו בפרק האחרון נגד ההתאחדות ובתי הדין. אם פסיקות הדיינים אינם לרוחם, אם סגירת יציעים ועונשי הרדיוס עברו מהעולם, לטענתם, למה לא נערך מעולם דיון רציני בהנהלת ההתאחדות סביב שינוי ספר החוקים של הדיינים, אותו ספר שהנהלת ההתאחדות קבעה לפני עשרות שנים.
למה? כי רבים מבעלי הקבוצות ו/נציגיהם (או השופרות שלהם) מעדיפים ליטול חלק בחגיגה התקשורתית ובעליהם על הדיינים, תובע ההתאחדות, פקידי ההתאחדות והעומד בראשה. רגע, הרי הם עצמם יושבים בהנהלת ההתאחדות, הגוף שראשי לקבל את כל ההחלטות בכדורגל הישראלי. אם פסיקות בית הדין מוציאות אותם מדעתם, יואילו בטובם לכנס את הנהלת ההתאחדות בה הם חברים ולקבל החלטות בהתאם לרצונם. כל החלטה. שינוי תקנון, רפורמה במוסדות השיפוטיים ההתאחדות ועוד.
בעלי הקבוצות יצרו כאן מציאות מדומה. במקום לנצל את כוחם בהנהלת ההתאחדות ולשנות סדרי עולם, הם מעדיפים להמשיך לברבר ולהתבכיין בלי הפסקה. עם כל הכבוד לכל בעלי התפקידים בהתאחדות, כולל אלה השיפוטיים, הם מחוייבים לקבל את האצבע של בעלי הקבוצות (או נציגיהם) היושבים בהנהלת ההתאחדות. אל תתבלבלו, אף אחד מהם לא יעשה מעשה. הם מעדיפים להמתין לפסיקה הבאה של בית הדין, הם כבר מוכנים עם דף המסרים והאיומים. הם התרגלו לסקנדל. פעם, פעמיים, לפעמים שלוש. הם לא מסוגלים ולא רוצים להתמודד מול הבעיה האמיתית, למרות שהפיתרון בידיים שלהם. גם הבעיה.
בעלי הקבוצות מזכירים לי את הפוליטיקאים שתוקפים בלי הפסקה את הפרקליטות ושופטי בג"צ, הם מתלוננים ומקטרים בלי הפסקה, והם שוכחים שהם ניהלו את המדינה ופשוט לא עשו כלום כדי לשנות. כלום. רק דיברו בלי הפסקה. עוד הוכחה שהכדורגל שלנו הוא הרבה פוליטיקה פחות כדורגל.
מה דעתך על הכתבה?