מגיע לאלונה ברקת לקבל את מנת השמחה והסיפוק הזו. עוד אכזבה, ועוד אחת, ועוד מוקד לביקורת, ועוד מינוי לא מוצלח, ועוד כסף שנזרק לפח – נו מה, כמה אפשר? ברקת אולי נתפסת כאשת הברזל של הכדורגל הישראלי, אבל היא בסך הכל בשר ודם. מתחת לארשת הרשמית שלה, מבעד להתנהלות העסקית והמקצועית, יש נפש, יש אדם. והנפש של ברקת חיפשה משהו, ביקשה דבר מה. זה אולי אפילו כבר התפתח לכדי רעב, ובשעה טובה ברקת קיבלה מזון לנפש.
יש להניח כי הלב של אשת הברזל דפק אתמול בעוצמה במהלך הפנדלים. זהו רגע שאין בו עניים ואין בו עשירים, אין בו בעלי בית ואין מנהלים. יש רק אוהדים, בני אדם הפונים אל גורלם. ברקת היתה לכמה דקות אחת מבין כולם, ללא שום יכולת להשפיע על הגורל. איזה חוסר אונים, ומולו, לפתע, התפרצות של אושר טהור, ילדותי אפילו, גולמי לגמרי. מעניין אם מדי פעם היום ברקת תלחש לעצמה קריאות ניצחון מול המראה.
גם אליניב ברדה חווה אתמול אושר גדול, אך במקרה שלו, ייתכן שמדובר בנושא מתעתע. לא הגיוני שברדה יחליט על עתידו בהתאם לתרחישי ניצחון או הפסד. ברדה צריך להתנהל באחריות מקצועית ואישית. לאורך המשחק הוא כמעט ולא הסיר את ידו מפיו, שתי אצבעות סגרו על השפתיים, שפת הגוף הסגירה מתח עצום. ברדה היה דרוך, קשה לדעת אם הוא בכלל נהנה מהתהליך. מה שבטוח זה שהפנדלים לא צריכים להכריע את עתידו. אם ברדה לא מאוהב בתפקיד בכל לבו, אם אין לו נחישות טוטאלית ללכת על זה, אז ייתכן ואתמול נמצא עבורו רגע השיא המתאים ביותר לפרישה.
ומנגד, זהו גם עיתוי מצוין לתחילתה של דרך. גמר הגביע המופלא אתמול בטדי חשף ילד שהתבגר, לוזר שצמח לווינר. כל היציע האדום התפרק מהמתח, ועומרי גלזר נופף לעברו באגרופיו. הוא הביא אושר לאלפים רבים, נתן להם זיכרון שלא ישכחו כל החיים. דקה קודם גלזר עוד ניהל טראש טוק קטן עם מאוויס צ'יבוטה. לפני כן זרק כמה מילים לגודסווי דוניו. ולפניו לדולב חזיזה. כולם היו בניו. והוא שיחק להם בראש.
נדמה שרק לפני שנייה וחצי גלזר עוד ישב על הספסל של מכבי חיפה, מבויש מטעות כזו או אחרת. זה מרגיש כאילו הרגע הוא עוד חימם את אריאל הרוש. הסיפור של גלזר הוא חומר שמתדלק ענפי ספורט – התגשמות חלומם של ילדים, ומנגד, סיפור שמבוגרים מספרים לעצמם כשבא להם לברוח לעולמות של פנטזיה. רק לחשוב איך גלזר התעורר הבוקר, מהי המחשבה הראשונה שחלפה בראשו כשפקח את עיניו, איזו הרגשה הציפה את בית החזה.
הזכייה של הפועל באר שבע עושה במידה רבה צדק עם העונה הזו. הגביע הזה חוסם את העשירים מלהיות עוד יותר עשירים. מנגד, הוא מונע מאנשי הכמעט, לחוות עוד כמעט. חיפה סגרה אליפות שנייה ברציפות, מצפים לה בקרוב מאבקי העפלה לליגת האלופות, לכן, איך לומר, טוב שנותרו לקבוצה אחרת כמה שאריות נחמדות. העובדה כי חגיגות האליפות של חיפה נקבעו מראש להיום, היא קלאסיקה של יהירות. גם אם התיאום המביך הזה נעשה בתום לב, עדיין מתעוררת תחושה חזקה של גאוותנות.
מהצד השני, ברק בכר דווקא שמר על צניעות. הוא תמיד מדבר בפתיחות על כל נושא, גם את רגשותיו לאחר מות אחיו תיאר באופן חשוף. הפרגון של בכר אתמול לזכייה של באר שבע הראה גדלות נפש, עומק, בו בזמן שהתראיין עם לחלוחית בעיניו. אפשר לנחש שמדובר באפקט של ההפסד הצורב. אך ניתן אולי גם לשער שבראשו של בכר עברו רק פרופורציות.
