כל החיצים הצביעו על כך שהקריירה של עומרי גלזר בדרך למטה. גלזר, למי ששכח, פתח את העונה שעברה במכבי חיפה. בשלב מוקדם מאוד, לאחר יכולת חלשה של ג'וש כהן, ברק בכר אפילו הימר עליו כשוער ראשון. גלזר אכזב וכהן חזר לשער בעוד הוא נמק על הספסל כמחליף.
אחרי שההבטחה התנפצה, בגיל 25 גלזר כבר היה אמור להיות Has been, שוער שמסתובב בקבוצות מהדרג השני והשלישי. הפועל באר שבע הימרה על אריאל הרוש, הוא עצמו הגיע כגיבוי. שוער ראשון? לא נראה היה שזה באופק. ואז הרוש נפצע מול מכבי חיפה (הסמליות נשפכת מכל כיוון, רק תבחרו), גלזר קיבל את ההגה לסיבוב ניסיון, נתן גז ונעצר רק כשהגיע לשער הניצחון.
זה לא היה משחק מושלם שלו. השוויון של מכבי חיפה היה גם באשמתו, וכמעט מחק כמה הצלות מצוינות. ועדיין, הניצחון רשום על שמו של השוער, אבל לא רק שלו. באר שבע חיקתה בשנים האחרונות מתודה שהתפתחה אצל הקבוצות הבכירות באירופה והביאה לסגל שני שוערים "ראשונים" – גורש וחיימוב, שטקוס ולויטה, הרוש וגלזר, והעניין הוא שהיא תמיד הייתה זקוקה להם. כל שוער שהתחיל כשני קיבל את ההזדמנות וניצל אותה. המשחק של גלזר אתמול הוא עוד חוליה בניצול אותה הזדמנות מחיפה בסיבוב הראשון.
אי אפשר להגיד שהמציאות ורודה ושמחר גלזר יקבל הצעה מאייאקס, אבל אם העונה הזאת החזירה אותו למסלול, הרי שגמר הגביע הבטיח לו את חולצת השוער הראשון בפתיחת העונה הבאה. באוגוסט הוא היה חותם על הרבה פחות מזה.
לא גווארדיולה – ברדה
החלום הרטוב של כל איש כדורגל הוא להיות פפ גווארדיולה, קני דלגליש, גי רו (המקרה הקיצוני מכולם) ודומיהם – שחקנים שעשו קריירות מרשימות, הפכו לסמלים והמשיכו לקצור תהילה בקבוצות בהן שיחקו גם כמאמנים.
קל לשכוח היום שהקדנציה הנוכחית של אליניב ברדה כמאמן מחליף בהפועל באר שבע היא לא הראשונה. בעונה שעברה הוא עמד על הקווים לתקופה קצרה. בפברואר 2021, רק לפני קצת יותר משנה, הוא הודה שהוא "לא בשל לאמן" וזמן קצר לאחר מכן פינה את מקומו למאור מליקסון לפני הגעתו של רוני לוי. זה ממש לא היה בשבילו.
אז הוא עשה מה שעושה כל אדם בר-דעת שהחליט שלא מתאים לו: ניסה את זה שוב. הפעם הוא יצא עם גביע.
הודעת הפרידה ממכבי תל אביב שהוציא מלאדן קרסטאיץ' שעות ספורות לפני בעיטת הפתיחה בטדי, הציפה מחדש את הספקולציות לגבי המשך דרכו של הסרבי. הפועל באר שבע היא השם החם שעולה מיד בהקשר שלו. ייתכן שהוא יהיה האחד, יכול להיות שלא. ברדה עדיין מתלבט, וכשיתפנה מהחגיגות תהיה לו בחירה לא פשוטה. האם יאמן? האם יחזור לעמדת המנהל המקצועי?
אחרי שהפך את הפועל באר שבע למועדון מנצח עם החזרה מבלגיה כשחקן, ברדה העלה אותה על המסלול בתור מאמן וקיבע מחדש את מעמדו כסמל הבלתי מעורער של המועדון. גווארדיולה או דלגליש הוא כנראה לא יהיה, אבל העובדה שהפך את העונה של הפועל באר שבע מאפרורית וקשה לעיכול לבלתי נשכחת, גורמת שוב להבנה שיותר משהוא צריך את המועדון, המועדון הזה צריך אותו. באיזה תפקיד? כפי שנוכחנו לדעת בשנים האחרונות, זה ממש לא משנה.
הרבה יותר מסתם סטטיסטיקה
האם יכולים הישגיה של קבוצת כדורגל לעבור ב"תורשה"? בסוגייה הזאת דנים לא מעט בממלכה המאוחדת. מצבור ההפסדים של נבחרת אנגליה בדו-קרב בעיטות 11 מטר הוליד הרבה מאוד תאוריות העוסקות בשאלה מדוע זה קורה בכל פעם מחדש. באוניברסיטת בורנמות' לקחו את העניין צעד קדימה וביצעו מחקר, ממנו עלה שלסטריאוטיפים אכן יש השפעה על האנגלים כשהם מגיעים לבעיטות הכרעה. כששחקן ניגש לבעוט, יושבים לו בראש הכישלונות הקודמים של הנבחרת ומשם הדרך להחטאה קצרה.
מן הסתם, גודסוויי דוניו לא ממש מכיר את עופר מזרחי ודולב חזיזה לא שואב השראה מזאהי ארמלי. ועדיין, מכבי חיפה עם סטטיסטיקה מדהימה – הירוקים הפסידו בששת משחקי הגמר שאליהם הגיעו ב-37 השנים האחרונות כאלופים (בדאבל היחיד שלהם הגביע הונף לפני שהאליפות הובטחה). הם עלו במשחקי גמר ארבע פעמים לקרבות פנדלים והפסידו בכולם, שלושה מהקרבות הללו הגיעו אחרי תואר בליגה. אז מחקר מדעי אין פה, אבל סטטיסטיקה מאוד ברורה יש ויש.
ייתכן שהנטל ההיסטורי שיחק פה תפקיד, אבל היו מספיק סיבות רציונליות אחרות להפסד בגמר. מכבי חיפה עלתה למשחק מרוקנת ועצבנית. הספסל שלה הכתיב חוסר שקט. דולב חזיזה המשיך להיעלם, גם צ'ארון שרי לא היה במיטבו. בסיום לא נשאר לאף אחד אוויר. וכן, הייתה ההתעסקות הטרמינולוגית עם מונחים כמו "דאבל", "טרבל" ו"קוואדרופל" ועם חגיגות האליפות שמתוכננות לערב (מה נסגר עם העיריה הזאת?), שניתן לשער שהוסיפו ללחץ.
איני יודע מה אמר בכר לשחקנים כשחזרו לאחר ההפסקה, אבל בתחילת המחצית השנייה הם נראו אחרת ושיחקו אחרת. ועדיין, מכבי חיפה לא הצליחה לייצר מראית עין של דומיננטיות במשחק הזה, כפי שלא עשתה ברוב משחקיה מתחילת הפלייאוף. אם לא חוסר המזל של ויטור וקבלת ההחלטות המזעזעת של אספרייה, באר שבע יורדת מנצחת כבר אחרי 90 דקות.
"זו עונה כמעט היסטורית", אמר בכר בסיום. הוא צודק. ניצחון היה מגדיר את 2021/22 באופן שונה לחלוטין. אי אפשר לפקפק ולערער על קבוצה שזכתה בכל תואר אפשרי, כן אפשר למצוא פגמים בזו שזכתה "רק" באליפות ובגביעים הזוטרים. על מכבי חיפה של 90/91 אמרו שהיא הייתה פחות טובה מהפועל פתח תקווה, אבל הדאבל לא משאיר ספק בתודעה. מכבי תל אביב של 2014/15 הייתה האלופה הכי גרועה של המועדון בעשור הקודם ועדיין – היא זכתה בטרבל. כמה אכזרי שאת הקו הדק הזה מציירים שלושה פנדלים גרועים.
פרידה מכובדת
לאיגוד השופטים הייתה שנה איומה. בכל עונה אנחנו אומרים את זה, אבל נדמה שהשנה כמות הטעויות הותירה אותם חשופים בצריח. ההחלטה לשבץ את דניאל בר נתן בעונת הפרישה לוותה בהדים שליליים. בר נתן היה אחד מאותם שופטים שהיו נתונים תחת חצי הביקורת, וטראומת ארז פפיר מהגמר הקודם עדיין הייתה בראשם של אוהדי הכדורגל בכלל ואוהדי מכבי חיפה והפועל באר שבע. הם חששו מהרע מכל.
המשחק אמש היה קשה לשיפוט. בכל מפגש בארבעת המשחקים הקודמים בין הקבוצות נשלף לפחות כרטיס אדום אחד. גם אתמול היה פוטנציאל לאחד כזה, אבל בר נתן ניהל את ההתמודדות בצורה מעוררת הערכה. זה לא היה שיפוט מושלם (צהוב לאצילי במחצית הראשונה היה מתבקש), אבל הוא היה מספיק טוב כדי לפצות על תצוגות הרסניות מאוד שראינו העונה. פארסת אוזנייה קטנה? שאלה יהיו הצרות שלנו.
