רמת הנגב: קפיצת המדרגה של הפועל באר שבע בגמר הגביע

זה קרה לפני שבע שנים ושבוע: הפועל באר שבע עלתה לגמר הגביע מול האלופה והתפרקה לחתיכות. גמר הגביע של עונת 2014/15 נגמר בתוצאה האסטרונומית והמביכה 6:2 למכבי תל אביב, שהשלימה זכייה בטרבל והכל על חשבון יריבתה הנצחית (מאותן שנתיים) – הפועל באר שבע. התוצאה הזו שיקפה, פחות או יותר, את פערי הכוחות בין שתי הקבוצות באותה העת – מכבי חזקה, מאסיבית, עוצמתית ועם אופי דורסני ובאר שבע אומנם מוכשרת, לוחמנית, נחמדה – אבל נשברת תוך דקה ושליש.

והנה ביום שלישי השבוע – מהפך. הפועל באר שבע הגיעה לגמר הגביע מול האלופה, שוב כבשה פעמיים אבל הפעם לא הפסידה, אלא להפך – הייתה טובה יותר, נגררה להארכה ולפנדלים וניצחה כמעט בקלות בשלב בעיטות ההכרעה.

אליניב ברדה ודור מיכה שיחקו בגמר ההוא, הראשון בבאר שבע והשני במכבי תל אביב. בשלישי השבוע שניהם כבר היו באותו צד, ברדה על הקווים ומיכה פתח בהרכב באר שבע, ומהעבר השני עמד האיש המשמעותי ביותר עבור הפועל באר שבע מאותו גמר גביע ארור – אף על פי שכלל לא נטל חלק במשחק – ברק בכר.

אם נתעלם מהתצוגה השכונתית בהגנה של מכבי חיפה, שספגה שני שערים שלא אמורים לספוג גם במשחק אימון בתחילת הקיץ מול נווה יוסף, הרי שבאופן אירוני, בכר יכול לבוא בטענות רק לעצמו על ההפסד בגמר השבוע. הוא זה שלקח את הפועל באר שבע בקיץ 2015 – קבוצה שבורה, מובסת, כמעט "קטנה", והפך אותה למפלצת זוללת תארים: שלוש אליפויות (עם בכר עצמו) ושני גביעים (כשבכר כבר הלך) הם הספק מפואר – יותר משל מכבי חיפה עצמה, אם בוחנים את עשר השנים האחרונות.

את הקפיצה הזו באר שבע עשתה בין השאר באמצעות שחקנים שיותר התאימו למנטליות הנדרשת מקבוצה שרוצה לשדרג את מעמדה ולהפוך לכוח משמעותי – אבל בעיקר בצורת החשיבה. אפשר היה לראות את זה יפה מאוד בגמר הגביע השבוע: באר שבע הייתה טובה יותר, רגועה יותר ובסופו של דבר גם יעילה יותר. לאבד יתרון בגמר הגביע כשיש פחות מעשר דקות לסיום זו חתיכת מכה – כשזה קרה למכבי נתניה, למשל, בגמר של 2018/19, אפשר היה לשמוע מכל פינה באצטדיון שמשהו נשבר ברוח הלחימה של הקבוצה. לבאר שבע זה לא קרה השבוע, אלא להפך – גם בהארכה המצבים הטובים יותר היו של הקבוצה מהנגב (שוב, באדיבות השכונה בהגנת מכבי חיפה – ובלי קשר לשוער הצעיר רועי פוקס).

עכשיו, עם עוד תואר בארון, אלונה ברקת תצטרך לעשות חושבים ולהחליט איך, בכמה ולאן היא משדרגת את הפועל באר שבע בעונה הבאה. באופן טבעי, הסיכויים של מכבי חיפה לקחת אליפות שלישית ברציפות נמוכים יותר מהסיכויים שהיו לה לזכות באליפות בתחילת העונה שנסתיימה זה עתה. מצד שני, מכבי תל אביב לא זכתה באליפות כבר שנתיים, וספק אם תרשה לעצמה לנמנם עוד קיץ רק כדי להתעורר בינואר ולהבין שאיבדה עוד שנה.

לכן הפועל באר שבע, הצלע השלישית בסיפור הזה, תצטרך לעבוד בחוכמה: בסופו של דבר יש לה סגל לא רע בכלל וכמו שראינו השבוע (ולפרקים לא קצרים במהלך העונה כולה) גם חוסן מנטאלי רציני, אבל עובדה שזה לא הספיק מול מכבי חיפה של השנה. יש מצב טוב שכמה חיזוקים נכונים ומדויקים לקאדר הקיים יעשו את העבודה עבור באר שבע בעונה הבאה.

סימן השאלה הכי גדול, אגב, הוא דווקא המאמן אליניב ברדה. היו לו שלושה חודשים מדהימים על הקווים בקבוצת נעוריו, ובהחלט יש מקום לשאול מה היה קורה אם היה מקבל את הקבוצה בינואר ולא בתחילת מרץ. אבל, וזה אבל ענק: המבחן האמיתי של ברדה, חרף כל המכשולים שצלח בשלושת החודשים האחרונים, הוא דווקא בעונה הבאה: המרחק בין לקבל קבוצה כמאמן חירום ולקחת אותה קדימה לבין לקחת את הקבוצה מיולי עד להישגים לקראת סוף מאי הוא ענק.

בינתיים נראה שהמאץ' בין ברקת לברדה עובד טוב לשניהם, מה שייתן למאמן שקט תעשייתי וכנראה גם יקל עליו לקבל את השחקנים שידרוש. אבל שוב, זו התרגשות של תחילת הדרך. לכן העיניים נשואות לעונה הבאה: יהיה מעניין לראות אם ברדה יידע לפזר את הצ'קים של אלונה על השקעות נכונות ובמקביל יצליח לשלב בין הליגה לבין אירופה – משימה לא קלה כשלעצמה. אם זה יקרה, יכול להיות שהגביע שבו זכתה באר שבע השבוע הוא רק תחילתה של שושלת חדשה ומרהיבה.