עבד על כולנו בעיניים: מאזן גנאים חשף את פרצופו האמיתי

במשך שנים הצליח מאזן גנאים להטעות את עיתונות הספורט. בזכות החיוכים שפיזר לכל עבר (סימן ההיכר שלו), בזכות הדיבור העדין, המנומס, השליטה בשפה העברית ובעיקר בזכות ההצהרות על דו קיום בין ערבים ליהודים, הצהרות שפיזר לכל עבר. מעל לכל במה ותחת כל מיקרופון פתוח, מאזן גנאים התבטא בעד דו קיום, זו הסיבה שמהר מאוד הוא נהנה מהתואר הנכסף – סמל לדו קיים.

החיוך שלו, זה שהמיס כל עיתונאי שראיין אותו, כל אדם שפגש אותו, החיזור שלו אחרי הקהל היהודי והרצון שלו להוכיח לכולם שבאמצעות הכדורגל אפשר להוביל לשינוי, שבזכות הכדורגל יהודים וערבים יכולים לחיות כאן בשלום. גנאים פיזר הצהרות על דו קיום בכל הזדמנות. "סכנין היא דוגמא לדו קיום ושותפות אמיתית בין יהודים לערבים", הוא אמר לא פעם.

מי שהיה קבלן בניין, עמל במשך שנים על בניית גשר בין ערבים ליהודים. הזכייה ההיסטורית של בני סכנין בגביע המדינה, נתנה לרבים מאיתנו להבין כי הגשר שמאזן גנאים בנה במשך שנים הוא יצוק וחזק. עובדה, רבים מחובבי הכדורגל (ולא רק) חגגו עם גנאים את הזכייה בגביע, רבים אמרו אז כי אם יש מישהו שמגיע לו התואר, הוא מאזן גנאים. האיש שהפך סמל לדו קיום, האיש שכבש את ליבם של רבים מאיתנו.

האמת? קשה היה שלא ליפול בקסמיו. תמיד הוא גילה סבלנות כלפי התקשורת, תמיד (טוב כמעט) הוא היה מנומס, עדין וסימפטי. הפופולריות שלו סידרה לו לראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי מקום במזכירות ההתאחדות, סוג של ממשלת הכדורגל. המאבק שניהל למען דו קיום, סלל לו את הדרך ללשכת ראש העיר של סכנין.

חלק מההצהרות של מי שהפך סמל לדו קיום, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי בעולם הכדורגל. "זה מחזק אותי ונותן לי תקווה שאם לא הצלחנו לעשות דו קיום אמיתי דרך הפוליטיקה, אז לפחות עשינו את זה בכדורגל". את הדברים המרגשים (אז) הללו אמר גנאים כאשר אהוד אולמרט, אז שר האוצר, שידך לו את ארקדי גאידמק שתמך כלכלית בבני סכנין. באותה תקופה גנאים החריף את הטון למען דו קיום, הקפיד בכל הזדמנות כמעט לדבר על החשיבות בשיתוף פעולה בין ערבים ליהודים וחזר על המשפט שנצרב אצל רבים מהעיתונאים הוותיקים: "הספורט הוא גשר לשלום וחיים משותפים".

מהר מאוד הפך מאזן גנאים לדמות הכי אהודה במגזר הערבי, אדם שראשי ממשלה ונשיאים פותחים עבורו את לשכתם. הוא הפך לסוג של קונצנזוס (טוב חוץ מאוהדי בית"ר), ונדמה היה שהוא נהנה היטב מהגשר שבנה עוד מהתקופה שהיה קבלן. לא ברור אם הוא עצמו האמין שהגשר חזק ויציב מספיק כדי לסלול לו את הדרך הבטוחה לפוליטיקה. תחילה ראשות העיר בסכנין, ובהמשך בכנסת ישראל.

הפופולריות של גנאים הרקיעה שחקים, אפילו האמירה האומללה שלו במהלך מבצע עופרת יצוקה שהוא גאה בשהידים, זכתה לביקורת עדינה יחסית ורבים מהעיתונאים (לא רק עיתונאי הספורט) מיהרו להעניק לה פרשנות מוזרה. העובדה שגנאים התבטא כמו ערבי לאומני, התנהג כמו ערבי הנאמן לאלה שיורים טילים על מדינה שלמה, לא הצליחה לפגוע באיש שהפך סמל לדו קיום, מי שבנה בעמל רב את הגשר לדו קיום.

גנאים אמר אז שהפירוש שהתקשורת נתנה לדבריו לא תורגם נכון. הוא נעלב, הסערה חלפה והחיוך הממיס שלו חזר להמיס את כולנו, כי פשוט רצינו להאמין לגנאים שהוא באמת בנה גשר מבטון ולא מפל-קל. מיהרנו להתייחס לאמירה המזעזעת שלו כתאונה קטנה על הגשר.

הכניסה שלו לכנסת נטעה ברבים מאיתנו תקווה שהסמל לדו קיום ינצל את הרגע ההיסטורי בו מפלגה ערבית (בה הוא חבר) חברה בקואליציה. התקווה היתה שגנאים ינצל את הבמה ואת הפופולריות שלו, ובעזרת החיוך הכובש יעלה ראשון על הגשר לשותפות אמיתית. זה הרגע בו האמנו (חלקנו לפחות) כי נפלה לזרועותיו הזדמנות פז לנפץ את האמירה שלו עצמו, מהתקופה בה היה יו"ר בני סכנין: "זה מחזק אותי ונותן לי תקווה שאם לא הצלחנו לעשות דו קיום אמיתי דרך הפוליטיקה, אז לפחות עשינו את זה בכדורגל".

בלילה שבין שני לשלישי השבוע, הראה מאזן גנאים בשידור חי שהוא עבד על כולנו בעיניים (לפחות על רובנו). הרגע בו הצביע נגד הצעת החוק של הקואליציה (בה הוא חבר), להארכת תקנות הדין הפלילי ביהודה ושומרון, היה הרגע בו הוא הוכיח כי הדברים שאמר על שהידים לא היו פליטת פה, גם לא טעות בהבנת הדיבור.

עד שגנאים קיבל את ההזדמנות לחזק את הדו קיום והשותפות בין ערבים ליהודים באמצעות הפוליטיקה, הוא נבהל מגודל המעמד והעדיף לעשות חישובים פוליטיים – כמה קולות יתווספו לו במרוץ על ראשות העיר סכנין. ברגע אחד גנאים הוכיח לנו שהוא התהלך מולנו כל השנים עם מסיכה. הוא הראה לנו שכל ההצהרות לדו קיום והשאיפה לאחדות בין יהודים לערבים היה קשקוש אחד גדול. הצגת יחיד. הקבלן גנאים הוכיח לנו שהוא יודע טוב יותר מכולם להערים על כולם. הוא הוא הוכיח שהוא לא שכח לערבב את הטיח. והוא ערבב אותו היטב.

עכשיו אפשר להודות, גנאים עבד עלינו כל השנים. הוא לא ממש רצה דו קיום, הוא לא באמת רצה בשותפות אמיתית. הוא פשוט פעל מתוך מניעים אישיים. אז הוא רצה לזכות באהדת המגזר היהודי, היום הוא רוצה לזכות שוב באהדת המגזר הערבי (בבחירות על ראשות העיר סכנין).

גנאים נפל מהגשר שהוא עצמו בנה, הוא איבד את אהבת הקהל, איבד את הקסם, איבד את הקונצנזוס ממנו נהנה כל השנים, הוא בטח כבר לא סמל. מאזן גנאים התגלה (באיחור רב) כלהטוטן שהיתל בנו, מרח אותנו והיה עסוק בעיקר בעצמו. היינו רוצים להאמין שזה רק ספורט. אבל זהו, שלא. זה הרבה יותר גרוע.