אחד המשפטים החביבים על האמריקאים (בתרגום חופשי) הוא "דפקת אותי פעם אחת – תתבייש. דפקת אותי פעם שנייה – אני מתבייש". בעולם הספורט בכלל והכדורגל בפרט יש הרבה אנשים שנדפקו וצריכים להתבייש. כמה פעמים שמעתם אוהד מקלל את קבוצתו ואומר ש"זו הפעם האחרונה שהוא קונה מנוי" או קבוצה שמצרפת שחקן בעייתי מתוך מחשבה ש"אצלנו הוא יתיישר", רק כדי לזרוק אותו בסוף העונה או אפילו במהלכה?
הפעם הקודמת שבה הוכרז על מתווה בעלות חדש בבית"ר ירושלים הייתה בדצמבר 2020. אז, בדובאי, חתמה משלחת מהבירה על עסקה עם חמד בן ח'ליפה. סימני השאלה ריחפו מיד, אבל ההצהרה הבומבסטית סיפקה, לפחות בהתחלה, מטרייה לשק החשדות סביב הרוכש המסתורי מבית המלוכה. חודשיים לאחר מכן, לא בלי קרב, נאלץ משה חוגג למשוך את הבקשה לצירוף בן ח'ליפה למועדון.
העניין הוא שלפעמים בני האדם לא מקבלים מספיק קרדיט. כן, במקרה הזה אוהדי בית"ר נדפקו יותר מפעם אחת, הבושה כבר מזמן עליהם, אבל הם לא מטומטמים. הם מבינים היטב שחוגג שוב מנסה להאכיל אותם בעוגיות. כל איש רשתות חברתיות מתחיל יודע שכדי ללכוד את עין הגולש יש לפתוח פוסט ב-3-4 מילים חזקות. משפט כמו "יום היסטורי בבית"ר ירושלים" בהחלט אמור לעשות את העבודה. כל איש תקשורת ספורט מתחיל יודע שכשהדיווח הראשוני על "סיכום" ו"היסטוריה" מגיע מגורמים ומכלי תקשורת שלא קשורים לתחום, המילה "ספין" זועקת לשמיים. כל מי שעיניו בראשו יודע שאין פה שום דבר שקשור או קרוב למכירת בית"ר ירושלים.
מסמך העקרונות עם עמותת אוהדי בית"ר ירושלים אינו פרקטי בשום צורה. הסיבה העיקרית פשוטה – העמותה גייסה עד כה סכום נמוך משמעותית מ-12 מיליון השקלים שהוצבו כיעד. 12 מיליון שקלים הם לא סכום ריאלי, במיוחד כשמרבית האוהדים סולדים מהעמותה, סלידה שבאה לידי ביטוי ברשתות החברתיות. תמיד יש אפשרות שאיש עסקים יפתיע או שחוגג ימציא אחד, אך גם במקרה הזה, לכל איש עסקים שיגיע וישים את הסכום אין צורך בעמותת אוהדים שתחזיק לצידו 49 אחוזים. אנחנו לא גרמניה.
אבל האמת היא שבהצצה לפרטים הקטנים, מתוך ה-12 מיליון, 9 מיליון יהיו בנאמנות אצל עורך הדין מטעמו יצחק יונגר שיקבע את סדר חלוקת ההתחייבויות, בנוסף לכך שבמשך שלוש שנים יועברו לסינגולריטים עד 11 מיליון שקל. הדובדבן – אם יירכשו מנויים ב-8 מיליון שקל (כ-9,000 מנויים. כמובן, כמובן), תקציב שכר השחקנים יעמוד על כ-8.5 מיליון שקל, תקציב של קבוצת פלייאוף תחתון שתילחם על מקומה בליגה. כל זאת לפני שדיברנו על שעבוד זכויות השידור בעונה הנוכחית וגם הבאות על מנת להבטיח החזר הלוואה לסינגולריטים. נו, מזל שבכל זאת יש מישהו שמאמין לו.
את ההצהרה החשובה של אמש לא סיפקה עמותת האוהדים, אלא יו"ר ההתאחדות לכדורגל אורן חסון. " דרשנו מבית"ר להגיש תקציב עד ה-10 ביוני, בשונה מכל הקבוצות האחרות, כדי שנוכל להיערך. התמונה כרגע נראית לא ברורה, אבל בית"ר ירושלים חשובה לליגה ואנחנו נעשה ככל שביכולתנו שבית"ר תוכל להעמיד לפחות תקציב מינימום.", אמר חסון בתוכנית הספורט של 103fm.
על פניו, נשמע מבטיח ואפילו הרואי, להילחם על מקומה של קבוצה בליגת העל. הבעיה היא עם המקום שממנו מגיע חסון. לא טובת בית"ר עומדת לנגד עיניו, אלא האינטרס האישי. הוא יודע שירידת ליגה עכשיו לא רק תכתים את ההתאחדות ואת בקרת התקציבים, הגוף המיותר בספורט הישראלי, אלא גם תפתח תיבת פנדורה שאין לו שום חשק ורצון להיקלע אליו. אז מה עושים? מעמידים קבוצה בתקציב מינימום, שלכל הפחות תיראה תחרותית, אולי גם תצליח לשרוד ותתן למר חסון קצת שקט.
מה השורה התחתונה מכל הסיפור? בית"ר צריכה כסף כדי לעבור בבקרה, והיא צריכה לעשות זאת בשלושת הימים הקרובים. רגע, בעצם לא, כי לאחר מכן תקבל כנראה עוד ארכה קצרה. בעלות לא תהיה לעמותת האוהדים. אבל היא וחוגג ירוויחו זמן כדי לשחק על הרגש ולהזהיר מירידה לליגה א', על מנת שכולם יילחצו, יושיטו יד לכיס ויחצו את גשר סיגלית סייג. מה יקרה אחר כך? לאף אחד כבר לא יהיה אכפת.
אבל העיקר שבית"ר חשובה לליגה.
