בישראל יש כיום כ-8 מיליון תושבים. מול הכמות הזאת אנחנו יכולים לספור כ-43 לגיונרים בלבד, שמהווים כ-0.00005% מאוכלוסיית המדינה. כדי לסבר את האוזן, בסרביה למשל, יש כמעט 7 מיליון תושבים ו-379 שחקנים שמשחקים מחוץ למדינה. בקרואטיה יש 4.05 מיליון תושבים ו-400 ליגיונרים, וכל זאת עוד לפני שדיברנו על ברזיל, צרפת, אנגליה וספרד.
אז מדוע נשארנו מאחור?
בואו נשים את העובדות על השולחן. ישראל היא לא אחת ממדינות הכדורגל המובילות בעולם, בלשון המעטה. לאותו כדורגלן ישראלי שמשחק בקבוצת אמצע טבלה לגיטימית בליגת העל, קשה "להתחרות" עם שחקנים שגדלו באקדמיות הגדולות בעולם. הוא משחק ומרוויח יחסית טוב, ולא יוותר על הנוחות שיש בארץ, על הכסף והמעמד שלו בעיני הקבוצה כדי להתחיל מחדש באירופה.
המעבר לאירופה הוא קשה. קבוצה חדשה, מדינה חדשה, סגנון משחק ודרישות שונות לחלוטין, קצבים אחרים ושחקנים בכירים שמתחרים על המשרה. אם לא מדובר בכוכב גדול במונחי הליגה הישראלית, כנראה שהוא לא יצליח לשדרג את שכרו מהשכר שמרוויח בארץ, וכאן יש לו חברים, משפחה, קבוצה שבה הוא מצליח ומוערך. והנה, הגענו למצב שבו הרוב המכריע של השחקנים בוחרים להישאר בישראל. התמכרנו לנוחות.
תבינו, שחקן שיוצא לחו"ל זה שחקן ש"מפנה מקום", פשוטו כמשמעו. ככל שיותר שחקנים יוצאים לחו"ל (כמו במדינות אחרות) יש יותר מקום וצורך להעלות שחקנים חדשים לבוגרים, לתת לשחקנים חדשים (וצעירים יותר) הזדמנויות וכך הגלגל ממשיך לזוז – שחקנים משתדרגים, מתקדמים, משתפרים. הבחירה של השחקנים ב"נוחות" היא בעצם הבחירה הכי פחות נוחה לכדורגל הישראלי.
רוב המדינות הבינו את הנוסחה. המטרה היא להוציא שחקן לשחק מחוץ למדינה בגיל מוקדם ככל האפשר. ברזיל, צרפת, אנגליה, גרמניה לא משאירות לשחקנים ברירה. הם יודעים שהם חייבים לצאת כדי להצליח. כשמציעים לקבוצה אירופאית כזו או אחרת שחקן ישראלי, כזה שעבר כמה שנים בליגת העל או הלאומית, רכש את מקומו ומעמדו, הוא כמובן יתנה את יציאתו לאירופה בין היתר בשדרוג כלכלי. הרי אם לא נשתדרג בשכר, מה הטעם בכל המהלך? כאן, כמעט כל מדינות אירופה עוקפות אותנו בסיבוב, עם שחקנים צעירים (שפוטנציאל המכירה שלהם גדול יותר), שגדלו באקדמיות הגדולות בספרד, פורטוגל, איטליה ואפילו אנגליה עליהם מבקשים, באופן אירוני ודי משעשע, סכום כסף מאוד דומה לזה שמבקש אותו שחקן ישראלי.
אז במי אתם הייתם בוחרים?
זו הבעיה של הכדורגל הישראלי – אנחנו נזכרים באפשרות הזו של "היציאה לאירופה" מאוחר, לעתים מאוחר מדי, עם דרישות כספיות (יש שיגידו מוצדקות), אבל כשאנחנו עומדים מול שחקנים אירופאים צעירים יותר, כשרוניים ועם פוטנציאל מכירה עצום, באופן טבעי הם יהיו מועדפים על השחקן הישראלי הממוצע שיוצא לאירופה גם בגיל מאוחר יחסית וגם, ככל הנראה, לא במחיר זול.
ישראל יכולה להיות מדינה נהדרת שמייצאת לא מעט שחקנים לחו"ל. רק לאחרונה צפינו בנבחרת ישראל עד גיל 19 משחקת נגד נבחרת אנגליה בגמר היורו. בגילאים הצעירים פערי היכולת של השחקנים שלנו לעומת שחקנים מאנגליה, ספרד ואפילו צרפת לא גדולים. לשחקנים שלנו יש בסיס מצוין, אבל בעודם נשארים בארץ ונודדים בין השאלה להשאלה גורלם נחתם מראש.
נחזור לקיץ. בחלון העברות הזה לא מעט קבוצות דגלו במונח ה"המשכיות", עם השארת רוב הסגל הקיים והבאת חיזוקים ספציפיים ונקודתיים, דוגמת הפועל ירושלים, מכבי נתניה, עירוני קריית שמונה וכמובן מכבי חיפה. אותו שוק שחקנים, שגם כך מתקשה לזוז ולהתקדם בליגה הישראלית, כמעט נעצר לחלוטין בקיץ הנוכחי. החיזוק התבטא לרוב בשחקנים זרים בכירים, והקיץ שחקנים ישראליים רבים (וטובים) מצאו עצמם בבית, או לחילופין עם הצעות כספיות נמוכות.
הקבוצות הישראליות מתוחכמות יותר ומשקיעות את רוב תקציבן בשחקנים זרים וישראליים בכירים, וכל השאר (שהם בעצם הרוב) נופלים בין הכיסאות. הרי למה להשקיע הרבה כסף בבלם שלישי, רביעי או חלוץ שיהווה אך ורק גיבוי לסגל הקיים? אפשר להשתמש בשחקני בית או בשחקנים מושאלים שיסכימו לחתום בקבוצה בשכר מאוד נמוך, וכך בעצם לרוב השוק, שמתאפיין בשחקן ה"ממוצע" שהוא לא מאוד בכיר, או צעיר שמושאל, אין מענה.
הגלגל הזה מאלץ את אותם שחקנים לרדת לליגות הנמוכות או להישאר בבית. בעולם שבו הדרכון הפורטוגלי נגיש מתמיד, כשאנחנו יכולים להתעדכן בכל שניה במתרחש בכדורגל העולמי – מאוסטרליה ועד טורקיה – הפזילה הזו ליעדים שמעבר לים הופכת להיות לגיטימית, פשוט כי אין ברירה, יש קריירה להציל. וכך אנחנו מוצאים שחקנים שמעתיקים את מגוריהם לאוסטרליה, אזביירג'ן, צ'כיה, תאילנד וכן גם ליטא, המקום בו אני חיה כיום ובו משחק בעלי צליל נחמיה.
גם אנחנו היינו במצב הזה, ודווקא היו הצעות מישראל, ולא מעט, אבל בחרנו באתגר, בחרנו להתחיל דרך באירופה ולקוות שהיא תיקח אותנו רחוק, וכמונו עוד רבים נוספים. שחקנים עם משפחה וילדים עוזבים את הכול כדי להגשים את החלום, זה שבארץ אין להם סיכוי להגשים.
אולי פשוט צריך לשנות גישה. ליאור רפאלוב כבר עשר שנים בבלגיה, שון וייסמן שלא מצא את מקומו בסגל של הפועל עכו היום נמצא בליגה הספרדית הראשונה, אלעד שחף, שבשנים האחרונות נדד מהשאלה להשאלה, מצא בית בליגה הראשונה ברומניה והרשימה עוד ארוכה.
אז כבר סיכמנו שזה קיץ מיוחד. אך השוני מתבטא לא רק בכמות השחקנים שיצאו לאירופה אלא גם באלו שחזרו: ערן זהבי, תומר חמד וניר ביטון, כשאליהם הצטרף יהב גורפינקל והיד עוד נטויה. שחקנים נהדרים, חלקם עוד יכולים להמשיך בקריירה אירופאית ארוכת טווח חזרו לאדמת המולדת. לא די בכמות המועטה של השחקנים שאנחנו מייצאים לחו"ל, לא מעטים מהם חוזרים, והמקומות עבור שחקנים אחרים שוב נתפסים. זהו גלגל הרסני שאין לו סוף, כדורגל שפשוט צועד, תרתי משמע, במקום.
זו גם הסיבה שלדור פרץ אסור לחזור לישראל עכשיו, וגם לא ליונתן כהן או אחרים ששמותיהם מוזכרים בהקשר כזה או אחר. אלו שחקנים שבארץ השיגו כמעט הכול, וזה בדיוק הקושי. באופן טבעי, קשה מנטלית לעשות את המעבר הזה, משחקן מפתח בישראל לשחקן שנלחם על מקומו באירופה, אבל זה שווה את זה. בעיקר בשבילם, אבל גם בשבילנו, כי בבוא היום נרוויח שחקנים טובים יותר שרכשו את מקומם בליגות הבכירות באירופה והפכו לשחקני הרכב לגיטימיים.
עכשיו הזמן לשינוי. נבחרת ישראל עד גיל 19 עשתה היסטוריה וזה הסימן לכל אותם שחקנים לצאת לאירופה, לשחק, לצבור ניסיון, להשתפר. וזו גם ההמלצה שלי להורים – עשו ככל שביכולתכם להוציא את ילדכם ליבשת הישנה ויפה שעה אחת קודם. זה לא קל, זה לא פשוט, יש כאן הקרבה עצומה אבל בסופו של יום זה שווה את זה. ככל שנשכיל להוציא יותר שחקנים לאירופה בגיל צעיר נרוויח כדורגל ישראלי מתפתח, מקצועית וכלכלית, שחקנים צעירים שנמכרים לקבוצות גדולות (כדוגמת דורון ליידנר הנהדר), "מקומות שמתפנים" עבור שחקנים ישראלים נוספים, יותר שחקנים שעולים לבוגרים (כי צריך) והכי חשוב – שחקנים ישראלים טובים יותר, משופרים יותר, מנוסים יותר. ואז, אולי, בעוד כמה שנים נוכל להסתכל לנבחרות הגדולות בלבן של העיניים, גם אחרי גיל 19.
ניצן פלד היא סוכנת שחקנים בסוכנות Iscout
מה דעתך על הכתבה?