הערב (חמישי, 21:00, שידור ישיר בספורט1), כשדור מרינה ייכנס בשערי איצטדיון קלאנתיס ויקלידיס בסלוניקי, תחסר לו במיוחד דמות אחת. כמעט 15 שנים חלפו מאז ביקר בפעם האחרונה בעיר וצפה מקרוב במשחק בין אריס סלוניקי למכבי תל אביב; אז, כשהיה בן 12, זה היה באולם הכדורסל המיתולוגי אלכסנדריו – וקבוצתו האהודה ניצחה בתום הארכה. דור היה שם כשלצידו סבו המנוח, איתן הרלינגר.
"סבא לקח אותי אז למשחק, וזאת הפעם הראשונה שבה נתקלתי בקהל מהסוג הזה", נזכר מרינה בשיחה מיוון. "כילד, העיניים שלי נצצו כשראיתי מה קורה מסביב. האנרגיות המטורפות שהאוהדים מביאים לשחקנים, האולם שפשוט רועד מרוב רעש, מפל הקונפטי הלבן שמושלך מהיציע ופשוט מונע את פתיחת המשחק. אני נזכר ומדבר על זה, ויש לי עכשיו צמרמורת. אבל מה שאני הכי לוקח איתי מהנסיעה ההיא זאת העובדה שזכיתי לחלוק אותה עם סבא".
למרינה, בן 26 מבית דגן, עסק לטיולי קרוואנים באירופה. הוא סטודנט לחינוך גופני, ובזמנו הפנוי משחק כדורסל בליגות הנמוכות. החל מהערב, הוא יהפוך כנראה לאחד האוהדים הבודדים בצהוב שזכו להתארח במשחקי חוץ נגד אריס – בכדורסל וגם בכדורגל.
"למשחק הראשון שלי בחו"ל יצאתי בגיל עשר, כשהצטרפתי למשפחה בפיינל פור בפראג. מאז הייתי עם מכבי ב-14 ערים שונות מחוץ לישראל, בשני הענפים. הביקור בסלוניקי שינה אצלי משהו בהסתכלות על אוהדים: אני מרגיש שהמשחק הזה פתח אותי לעולם העידוד והאנרגיות. למדתי משהו חדש שלא הכרתי קודם לכן, והפעם אני בא בצורה שונה: חוויתי מאז דרבים באוסטריה, יוון, סרביה וקרואטיה. אני מקווה שאצליח לתת אנרגיות דומות למכבי, למרות שיהיה כנראה די רועש מהצד היווני של האיצטדיון".
– מה מייחד את הקהל היווני מקהלים אחרים?
"הוא חם מאוד, ואנרגטי, ולא פחות מזה – מבין וחי את המשחק. המון אוהדים באים לעודד בלי קשר להתפתחויות על המגרש, ובקטע הזה היוונים דומים לישראלים, כי הם מבינים מתי הקבוצה זקוקה לפוש מהיציע. ב-2012 הייתי במשחק החמישי באתונה, בין פנאתינייקוס למכבי, שבו הפסדנו בנקודה, וזו הייתה חוויה מטורפת. באולם יש 18 אלף מקומות, והכניסו 4,000 או 5,000 אנשים מעבר לתפוסה, והם פשוט הרימו את הפרקט. הרגשתי את זה באופן חזק וברור שם, והייתה תחושה שגם השופטים לא היו יכולים להישאר אדישים למה שקרה מסביב".
– מה תעשה אם תהיה התנגשות באחד מימי חמישי, כשמכבי בכדורגל תשחק בקונפרנס ליג ומכבי בכדורסל ביורוליג?
"בבלומפילד אני יושב בשער 11, ויד אליהו יש לי מינוי לשער 4. כשיש התנגשות, אני עושה השוואה לאיזה משחק יש חשיבות גבוהה יותר. גם מבחינה מקצועית, וגם מבחינת הקהל. ואם יהיה משחק של חיים או מוות בשני הענפים? כנראה תראה אותי ביורוליג".
– מה הזיכרון הראשון שלך כאוהד?
"ב-2004 התחלתי ללכת לכדורסל, ואני זוכר את מכבי מפרקת ב-40 הפרש את מכבי רמת גן במשחק ליגה. מהשנייה הראשונה שראיתי את שרונאס יאסיקביצ'יוס, התאהבתי בו, ועד היום אני לובש גופייה מספר 13 בגללו. כשילדים אחרים פחדו בלילה ממפלצות מתחת למיטה, אני סבלתי מסיוטים בגלל מרקוס בראון ומתיאש סמודיש.
"לכדורגל התוודעתי בתקופה פחות טובה, לפני בר המצווה, כשאיליה יבוריאן וגיז'רמו ישראלביץ' שיחקו במכבי והיא דישדשה בליגה. לא היה שחקן מסוים שהערצתי או שתפס את תשומת ליבי עד שערן זהבי הגיע. באנרגיות שלו, בווינריות ובצורת המשחק הוא ממש מזכיר לי את שאראס".
– יש חוויה מיוחדת שהוצפה בך עם החזרה לסלוניקי?
"כשהיינו שם ב-2008, הלכנו לאימון המסכם של מכבי, ערב לפני המשחק. בחוצה ובתמימות של ילד ניגשתי ליותם הלפרין ושאלתי אם הוא יכול לשחק אחד על אחד. הוא ענה שכן, ובא לקרוא לי מיד בסיום האימון. יש לי תיעוד של סל שקלעתי עליו… עד היום יש ויכוח במשפחה אם הוא סתם ויתר לי".
– ולסיום, הימור לקראת המשחק הערב?
"1:2 למכבי".
