מכבי תל אביב בכדורסל היא ההשראה של כמעט כל מועדון ספורט בישראל. גם שונאיה הגדולים ביותר, אם דוחקים אותם לפינה, מודים שהם מקנאים: אין עוד מועדון בספורט הישראלי (ומעט מאוד גם בספורט העולמי) שידעו לנצל הזדמנות ספורטיבית, לתרגם אותה להצלחה כלכלית שהציבה אותם הרבה מעל לכל מועדון ספורט תחרותי אחר – ואת שתי אלה, למנף כדי ליצור האחדה בין הלאומי לספורטיבי ולהפוך לקבוצה של המדינה.
"המודל המכביסטי" שלמדנו להכיר ולאהוב (או לאהוב-לשנוא) מענף הכדורסל, צרוב כה חזק בזיכרון הספורטיבי-קולקטיבי שלנו, עד שבכל פעם שקבוצה ישראלית מעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות, מתחלקים חובבי הספורט בישראל לשניים: אוהדי אותה קבוצה שמפנטזים על שלטון יחיד בסצנת הכדורגל המקומית – וכל היתר, אוהדי קבוצות אחרות, שמתפללים שזה לא יקרה.
ובכן, הבשורה הראשונה שלנו הפעם היא לכל החוששים: מכבי תל אביב בכדורסל ניצלה רגע קסום מבחינתה של רחשי לב הציבור (בשילוב כמובן עם הצלחה ספורטיבית נהדרת) כדי להפוך לקבוצה של המדינה, תנאים שהיו יכולים להתקיים באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, אבל ספק גדול אם יכולים להתקיים כחלוף 45 שנים.
הבה נחזור לרגע במנהרת הזמן אל אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20: ישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים – ולא רק בשכונה הקשוחה שבה אנו מתגוררים: משבר האנרגיה והחרם הערבי משפיעים גם פוליטית והאו"ם, אותו הגוף שהעניק עצמאות לישראל, מכריז על הציונות כגזענות. באווירה שכזאת כל ניצחון על הגויים באשר הם, הופך להתרוממות רוח אדירה בקרב הציבור הישראלי: זה לא משנה אם מדובר בסיירת מטכ"ל באנטבה, עם יוני נתניהו ז"ל, באירוויזיון עם יזהר כהן, בתחרות מיס יוניברס עם רינה מור (יבדלו שני האחרונים לחיים ארוכים). העיקר, כמו שאמר טל ברודי במשפט המפורסם ביותר בתולדות הספורט הישראלי, להיות "על המפה".
כל משחק גביע אירופה לאלופות של מכבי תל אביב בכדורסל משודר בערוץ היחיד וזוכה ל-100% רייטינג, במדינה שיש בה מעט מאוד מה לעשות חוץ מלשבת מול המסך בשחור לבן. לפני כל משחק בית עולה משה דיין, הסמל הישראלי האולטימטיבי, ללחוץ את ידי השחקנים, כל התמודדות מול צסק"א (שבהתחלה החרימה את מכבי ובעקיפין אפשרה לה את הזכייה ההיסטורית בגביע של 1977) הופכת ל"שלח את עמי" וכל קבוצה על ציר סלוניקי-אתונה-פיראוס הופכת לאנטיוכוס מודרני.
המקרה הכי דומה בספורט העולמי הוא של מנצ'סטר יונייטד בכדורגל, שהופעתה במה שלימים יהפוך ל"צ'מפיונס-ליג" הייתה הפיילוט האנגלי של שידור משחקי כדורגל חיים, שאסון מינכן נצפה בכל טלוויזיה או "יומן" בקולנוע – ושלימים ידעה לתרגם את הפופולריות העצומה הזאת להנפקת מניות שהצליחה מעל למשוער והפכה בעלים כושל כמרטין אדוארדס, למצליח ביותר באנגליה, על המגרש ובחנות המזכרות.
ההופעה הראשונה של מכבי חיפה בשלב המכובד של ליגת האלופות הייתה כבר ב-2002, כך שיש לנו פרספקטיבה של 20 שנה. מאז היא הופיעה שם עוד פעם אחת – ועתה היא מציינת העפלה שלישית, הישג חסר תקדים לקבוצת כדורגל ישראלית.
כבר לפני 20 שנה, קרוב יותר לימי השליטה האבסולוטית של מכבי תל אביב בסצנת הכדורסל בישראל, אפשר היה להבין שפה זה אולי אירופה, אבל כבר לא מכבי: הטלוויזיה מבוזרת, עד שאפילו משחק כדורגל מרתק כבר לא עוצר את נשימתה של מדינה שלמה, אלא לכל היותר של 20% מצופי הטלוויזיה.
גם הלוקאל פטריוטיות היא כבר לא מה שהייתה: אם בשנות ה-70 "שונא מכבי" היה בעיני הציבור הרחב כמעט כתומך-טרור, הרי שכחלוף יותר מ-45 שנים, מובן לנו לגמרי מדוע אוהד של מכבי תל אביב או הפועל באר שבע, אינו חייב להיות שותף בשמחת הצ'מפיונס של הירוקים מחיפה.
דווקא בסעיף הבעלים נרשמת זהות מסוימת: יעקב שחר הוא אוהד של מכבי תל אביב בכדורסל (כולם זוכרים איך העדיף את הפיינל-פור בפריז על פני משחק האליפות של קבוצתו בטדי), הוא מעריץ את שיטת הניהול של שמעון מזרחי, ובמובנים רבים מנסה למצב את מכבי חיפה שלו כמעין "הקבוצה של המדינה". לפעמים זה מצליח לו, העניין הוא שהמדינה היא כבר לא אותה מדינה.
שלא תבינו לא נכון: מדובר בערימות של כסף, אבל לא אלמן ישראל – בעידן שבו המתחרות קיבלו כסף מהעירייה או ממועצת הפועלים כדי להתקיים, היה לחוזה שידור מתגמל מול רשות השידור אפקט דרמטי על היכולות הכלכליות, אבל בעידן של בעלות פרטית, מיטש גולדהאר (למשל, ובמידה פחותה אך אפשרית – גם אלונה ברקת) יכול להחליט שהוא מאפשר לקבוצה שלו עוד כמה עשרות מיליונים כדי להדביק את הפער.
גם אם לא ימהר לעשות כן, ספק אם שחר (שכבר השקיע בקבוצתו כמיליארד שקלים במצטבר) ימהר לנצל את כל סכומי המענקים שלהם תזכה מכבי חיפה כדי לחזק אותה עכשיו ומיד. רוצה לומר: אולי נראה עוד זר או שניים, אבל לא מדובר באולסי פרי וארל ויליאמס שהיו רמה אחת מעל כל זר ששיחק בקבוצה אחרת (או הרכב של ישראלים, על פי ההוויה או על פי התעודה הנכונה, כמו לו סילבר, ג'ים בוטרייט ואחרים).
ובכל זאת, יש לאוהדי הקבוצות האחרות סיבה לחשוש. יעקב שחר אולי לא יכול לעשות למכבי חיפה בכדורגל את מה שעשה שמעון מזרחי למכבי תל אביב בכדורסל, אבל הוא בהחלט משפיע על ההווה המתמשך, וכמובן על העתיד שלה, באופן מתון יותר, אך ברור: מכבי חיפה כבר שידרגה את עצמה למועדון שהכיל פעם רק שתי קבוצות: מכבי והפועל תל אביב, שלמעט קוריוזים כמו הפועל פתח תקווה, מכבי נתניה, בית"ר ירושלים, שלא לדבר על קריית שמונה, הפועל חיפה והפועל כפר סבא, או תופעות שצריכות עוד זמן כדי שיוגדרו כהפועל באר שבע, חילקו ביניהן (בעיקר למכבי) את כל התארים בכדורגל הישראלי.
זאת ועוד, כי כבר אמרנו: מכבי חיפה היא הראשונה שעושה צ'מפיונס בפעם השלישית – וכשהיא עושה זאת בתוך 20 שנה, יכולים אוהדיה לקוות שהיא תגביר את התדירות, למשל להופעה בשלב הבתים בכל 3-4 שנים.
אם זה יקרה, מכבי חיפה תהפוך עם השנים למעין אייאקס, בנפיקה או ריאל מדריד – כלומר הקבוצה שצריכה להפסיד את האליפות כדי שקבוצה אחרת תזכה בה. נדמה לי שבעידן שבו אין יותר "הקבוצה של המדינה", גם יעקב שחר וגם אוהדי מכבי חיפה, היו חותמים על הדיל הזה בשתי ידיים.
מה דעתך על הכתבה?