הליגה חלשה, הליגה משעממת, הקהל בורח מהמגרשים, אין עניין בליגה, זהות האלופה ואפילו היורדות ידועות מראש. חייבים לצמצם את הליגה כדי שיהיה לנו כאן כדורגל, כדי לחזק את הנבחרת חייבים ליגה איכותית ותחרותית. כמה פעמים שמעתם ו/או קראתם את האמירות הללו בשנים האחרונות? לא כדאי לכם לספור, זה ייקח לכם הרבה זמן.
בכל פעם מחדש עולה סוגיית צמצום ליגת העל לסדר היום. בתקשורת זה נעשה מעל כל במה אפשרית, במנהלת זה נעשה (לרוב) בשיחות מסדרון, שיחות של גישושים, הרחק מעיני התקשורת. לכל צד יש אינטרס אחר. אלה התומכים ברעיון מצד בעלי הקבוצות הגדולות זוממים בעיקר על הנכס הגדול שיש לכדורגל הישראלי – זכויות השידור. הבעלים העשירים רוצים לחלק את העוגה בין כמה שפחות קבוצות כדי להעשיר את הקופה המלאה שלהם בעוד כמה מיליוני שקלים. בכל עונה.
שיקולים אחרים, למשל המקצועי, פחות מטרידים אותם. הם להוטים לקבל הרבה יותר פרוסות מהעוגה, בדיוק כמו בסיפור שגדלנו עליו: 'סבתא בישלה דייסה', ובסיפור צמצום הליגות, אין לבעלי הקבוצות הגדולות, העשירות, בעיה שלקטנים לא יישאר כלום. בעצם רק פירורים מהעוגה הגדולה והיקרה.
ויש את התקשורת, בעיקר אלה שמצדדים בצמצום הליגות, אלה שרוצים כדורגל איכותי יותר, כדורגל מעניין יותר. השיקולים שלהם לא כלכליים, אלא עניינים בלבד. רובם גם אוהדים את הקבוצות הגדולות, כך שאין להם בעיה בכלל שהכדורגל הישראלי ישוחק בין חיפה לתל אביב, עם שלוחה אחת דרומית בבאר שבע ואחת נוספת בעיר הבירה (וגם זה לא בטוח). אלה שמנהלים קרב על צמצום הליגות, משנים את האמירות שלהם בהתאם למציאות העונתית, ובכל פעם (כמעט) המציאות טופחת על פניהם (נכון יותר על פיהם), בכל פעם מחדש הם רואים כיצד המציאות משתנה, ולא בדיוק על פי התמונה שהם ציירו לעצמם.
במשך שנים הייתה לנו ליגה של 16 קבוצות. אחרי מאבקים רבים החליטו בהתאחדות לצמצם את הליגה ל-14 קבוצות, כעת יש הרוצים לצמצם את הליגה ל-12 קבוצות, הקיצוניים יותר, רוצים ליגה של 10 קבוצות עם 3-4 סיבובים בלי פלייאוף. אלה שניהלו קמפיין למען צמצום הליגה ל-14 קבוצות הבטיחו לנו שהליגה תהיה הרבה יותר מעניינת, הרבה יותר איכותית, תשדרג את השחקן הישראלי וכך גם הנבחרות שלנו ירוויחו. בפועל לא קרה דבר מכל ההבטחות. כלום.
תמיד אנחנו רוצים להידמות לאירופה, לצמצם פערים מהליגות הטובות ביבשת, ללמוד בעיקר מהשכנים באנגליה, גרמניה, ספרד, צרפת, איטליה ועוד. בליגה האנגלית, הנחשבת לליגה הטובה בעולם, יש 20 קבוצות, בליגה הצרפתית יש 20 קבוצות, בליגה הספרדית יש 20 קבוצות, בליגה האיטלקית יש 20 קבוצות, ובליגה הגרמנית יש 18 קבוצות. בליגה שלנו, רוצים לסדר לנו ליגה של 10-12 קבוצות.
עונת 22/23 שנפתחה עם מבול של שערים ותוצאות של משחקים במחנות אימונים, תדלקה את אלה המצדדים בצמצום הליגות. אחד הדברים הבולטים אצלנו הישראלים, הוא היכולת הנדירה לרצות ולהידמות לאירופאים, ובכל פעם שהמציאות באירופה לא מתאימה לנו, אז ממחזרים את המשפט: "טוב, אנחנו לא אירופה. לא כל מה שמתאים לאירופה מתאים לנו". נכון, לא כל מה שמתאים לאירופה מתאים לנו, אבל אי אפשר למכור לציבור סיסמאות זולות כמו שהפוליטיקאים והפרשנים מוכרים לנו בכל מערכת בחירות.
אפשר וצריך לומר ולהאמין כי כל מה שטוב בליגות הטובות באירופה, טוב גם לנו. אלה שרוצים לצמצם פערים מאירופה, אלה שרוצים כדורגל טוב יותר כאן אצלנו, צריכים לדבוק בסיסמה אחת – אם זה טוב לליגות הטובות באירופה, זה גם טוב לליגה הקטנה (ברמה) שלנו. ניצחונות קלילים עם תוצאות של רביעיות, חמישיות, שישיות ויותר, היו אצלנו, היו בליגות הטובות באירופה (פי כמה וכמה) וגם יהיו.
במשך שנים שלטו בליגות הטובות באירופה שתי קבוצות. במשך שנים מאבק האליפות החל והסתיים בין שתי קבוצות, לפעמים המאבק הסתיים באמצע העונה, לפעמים זהות האלופה הייתה ידועה לפני המחזור הראשון. זה לא פגם בליגה הגרמנית, האיטלקית, הספרדית, ובטח לא בליגה האנגלית. כמו בליגות הטובות באירופה, דווקא אצלנו לא ניתן להמר בוודאות על זהות האלופה. דווקא אצלנו מאבק האליפות פתוח. והעונה הוא פתוח הרבה יותר.
מעולם לא הייתה לנו ליגה עם כמות מדהימה של אוהדים ביציעים. מעולם לא הייתה לנו ליגה בה ארבע קבוצות מכרו מעל 60 אלף מנויים. מעולם גם לא הייתה נהירה המונית כל כך של ליגיונרים שחזרו הביתה. הליגה שלנו לא הייתה ולא תהיה ברמה של הליגות הטובות באירופה, אבל יש לנו ליגה מעניינת, מרתקת, מסקרנת, יש לנו העונה קרב בין שלוש קבוצות גדולות, יש לנו העונה (כמו בשנים האחרונות) ליגה בה יש נציגות מהערים הגדולות ומהפריפריה.
גם בליגות הטובות באירופה יש משחקים עם קרחות ביציעים, גם בליגות הטובות באירופה יש משחקים חלשים ולא מעניינים, גם בליגות הטובות באירופה יש משחקים שמתחשק להירדם מול המסך. גם ביציעים. זה חלק מההצגה. שום ליגה (למעט בליגה הטובה בעולם), לא מספקת לנו עניין רב בכל משחק בין הקבוצות הקטנות. השיעמום קיים בכל מקום. לפעמים.
אחת התקופות הגדולות ביותר של הכדורגל הישראלי, מתרחשת ממש בתקופה הזו. הנבחרות הישראליות הצליחו הרבה מעל המשוער באירופה. הנבחרת הלאומית, הנבחרת הצעירה, נבחרת הנוער והנערים. הקבוצות שלנו הצליחו באירופה וחלפו על פני משוכות קשות מאוד. מכבי חיפה בליגת האלופות, הפועל באר שבע בקונפרס ליג, ומכבי תל אביב כמעט ועשתה סנסציה ועברה את ניס הצרפתית.
הכדורגל הישראלי נמצא באחת התקופות הטובות ביותר שהיו לנו. ההצלחה של הקבוצות והנבחרות אינה מקרית. היא מתחילה (אם תרצו להאמין וגם אם לא) בליגה שלנו. כן, הליגה החלשה, המשעממת, והלא איכותית. כביכול. דרך הליגה שלנו, נבחרות ישראל נחלו הצלחה גדולה באירופה בשנה האחרונה, דרך הליגה שלנו, הקבוצות הישראליות משחקות במפעלים הטובים באירופה. אפשר לזלזל כמה שרוצים בליגה שלנו, אבל עבורנו (רק עבורנו) היא הליגה הכי מעניינת בעולם.
ההצלחה של הנבחרות שלנו באירופה היא גם תוצאה של שילוב שחקנים רבים מהנבחרות הצעירות במשחקי הקבוצות שלהם בליגת העל. במקרה של צמצום הליגות, השחקנים המוכשרים, כן, גם אלה שהגיעו לגמר אליפות אירופה, ייאלצו (לפחות חלקם) לשחק בליגה הלאומית ולהיעלם. ההצלחה של הקבוצות שלנו באירופה, היא גם כתוצאה (גם אם קטנה) של הביטחון שהקבוצות צברו בליגה החלשה והמשעממת.
בעונה הנוכחית נשברו כל שיאי התקציבים והשכר של הקבוצות הגדולות. יש כבר מי שמציע לעשות הגבלת שכר. אלה אותם גורמים שקוראים לצמצם את הליגות. ובהזדמנויות אחרות, באולפנים אחרים, הם מצדדים בשוק חופשי. אין צורך לצמצם את הליגות, כמו שאין צורך להגביל את השכר. אנחנו רוצים שוק חופשי. ליגה שיש בה פערים.
בדיוק כמו שיש בכל מקום בעולם. כמו אצלנו. עשירים ועניים, טייקונים ומקבצי נדבות. בעלי יכולת ומיעוטי יכולת. אנחנו רוצים ליגה אחת בה יהיו הקבוצות הגדולות והקטנות. ליגה אחת בה שחקן ירוויח מיליון יורו, ושחקן אחר 100,000 דולר. בדיוק כמו בליגה של מסי, ניימאר ואמבפה, בדיוק כמו בליגה של בנזמה, מודריץ', לבנדובסקי, גריזמן, בדיוק כמו בליגה של קיין, הולאנד, דה בראונה וכל השאר.
אם תבדקו את הסגלים של מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל באר שבע, תגלו כי חלק מהשחקנים המובילים אצלם שיחקו בקבוצות הקטנות בליגת העל. שם הם צמחו, שם הם התפתחו, לשם חלקם הושאל כדי להיות מה שהם היום. אם נצמצם את הליגה, לא יהיו לנו שחקנים איכותיים, לא יהיו לנו מפעלים בהם יצליחו לייצר לנו שחקנים מצויינים. ודולב חזיזה הוא רק דוגמה אחת משחקנים רבים שהתפתחו בקבוצות קטנות. אפשר להרכיב כמה נבחרות לאומיות מהשחקנים הגדולים שצמחו בקבוצות קטנות, במועדונים עניים ובתנאים לא תנאים.
ויש עוד סיבה למה לא צריך לצמצם את הליגה שלנו. אסור להעלים מהמפה קבוצות קטנות, ערים קטנות חשוב שהכדורגל יהיה גם בקריית שמונה, גם בחדרה, נס ציונה, אשדוד, וגם לתת תקווה לקבוצות מהמגזר. יש מהלכים שלא רואים בטלוויזיה, גם לא מדברים עליהם בתקשורת. בכל קבוצה קטנה, בכל עיר ויישוב, יש קבוצות ליגה של נערים, ילדים, יש בתי ספר לכדורגל, וכל הילדים שם שואפים להגיע לקבוצה הבוגרת. העיסוק של הילדים מהפריפריה בכדורגל, במקביל לחלום שלהם להגיע לגדולות, הוא חלק מהשמירה על הצעירים והילדים מהליכה למקומות אסורים.
הכדורגל הפך לביזנס, ביזנס יקר, אבל עדיין נשאר של העם. גם זה העני.
