ברכות, תת ענף חדש בכדורגל הישראלי: אזרוח שחקנים זרים. עלי מוחמד, דניאל סונגרן, אנריק סבוריט, יוג'ין אנסה – כל אלה ונראה שגם אחרים הפכו – על ידי הקבוצות שלהם, במקרה גם הקבוצות החזקות הועשירות בליגה – למועמדים לאזרוח. הנימוק, כמובן, ציוני (לכאורה): ככה הכדורגל הישראלי יוכל להצליח יותר באירופה – לאור מגבלת ששת הזרים המותרים לכל קבוצה. הקומבינה פשוטה: קח זרים, הפוך אותם לישראלים, פנה מקום לעוד זרים, חזק את הסגל ותוכל להפסיד בצורה מכובדת יותר בשלב הבתים.
אם הכדורגל הישראלי אכן היה שוק חופשי לחלוטין, לא הייתה כל בעיה עם פנטזיית האזרוח הבלתי נגמרת הזו. החזק והעשיר יכול, אז למה לא. זה חלק מהדיל בחיים. העניין הוא שהכדורגל הישראלי הוא לא רק פלטפורמה להצלחת הקבוצות הישראליות באירופה, אלא גם פלטפורמה תרבותית חברתית לגידול שחקני כדורגל ישראלים צעירים, להסללת בני נוער מחיים של שיטוט ברחובות או רביצה מול מחשב אל עבר חיי ספורט והישגיות, וכן הלאה וכן הלאה. ומאחר שיש מטרות נוספות – שמתנגשות עם האידיאל הבסיסי של שוק חופשי, יש רגולטור שקובע הגבלות – למשל, שישה זרים בקבוצה. הרעיון של המגבלה ברור: לפחות חמישה שחקני הרכב חייבים להיות ישראלים, כך שעדיין יהיה מקום שבו החבר'ה שלנו יוכלו להתפתח, לקבל דקות משחק, לצבור טעויות והצלחות ולהתחשל.
אנחנו סוגרים בעוד רגע רבע מאה עם שחקנים זרים בסגלי קבוצות הכדורגל בישראל. בעונת 89/90 הותר, לראשונה, לקבוצות הכדורגל להחתים שחקנים זרים. התחלנו עם שני זרים בליגה של 12 קבוצות, כך שפוטנציאלית, 24 מתוך 132 מקומות בהרכבי של הקבוצות נתפסו ע"י זרים (כ-18%). היום יש לנו 6 זרים בליגה של 14 קבוצות, כך ש-84 מתוך 154 המקומות הפנויים בהרכבי של הקבוצות ייתפסו ע"י זרים (כ-54.5%). אבל הנתון הזה לא נכון, משום שבסגל של מכבי חיפה, למשל, יש את ג'וש כהן, מאוויס צ'יבוטה וניקיטה רוקאביצה – שלושתם כדורגלנים ברמה גבוהה מאוד שיכולים לשחק בכל קבוצה בליגה, כמובן, ושלושתם לא גדלו פה – אבל נחשבים "ישראלים". כלומר, אם ברק בכר רוצה, הוא יכול להעמיד בהרכב שלו 9 שחקנים שלא גדלו בישראל. זה, למעשה, היפוך מוחלט של היחס בין כדורגלנים ישראלים לזרים ביחס לעונת 1989/90, שהייתה כאמור הראשונה בה הותר שיתוף זרים בישראל.
אם אכן גל המתאזרחים ישטוף את הכדורגל שלנו, נגיע די מהר – עניין של שנתיים-שלוש – למצב שבו חלק מהקבוצות יכולות להעמיד 11 שחקנים על המגרש שאף אחד מהם לא עבר במחלקות הנוער הישראליות. לטעמי, מדובר במכה אנושה שיקבל השחקן הישראלי הממוצע – לא זה שכבר רשום בקבוצה בליגת העל אלא זה שמשחק בילדים א' או בנערים ג' וחולם על קריירה מקצוענית.
תחשבו רגע על מה ילד כזה מוותר: אמנם הוא מקבל חוג ספורט קבוע ששומר לו על הפיגורה בזמן שבני הנוער שלנו מתמודדים עם משקל עודף, אבל מה עם המחירים שהוא נאלץ לשלם? הוויתור על חיי חברה, ההשכמות בשבתות חורפיות עוד לפני שהשמש עולה, הצבת הספורט לפני הלימודים (בלא מעט מקרים) וכו' – כל זה בשביל מקומות בודדים בשפיץ של הפירמידה (שממילא לא היה אמור להיות קל להגיע אליה)?
בשבועות האחרונים יצא לי לשמוע כמה פעמים את אייל ברקוביץ' מספר את אותו הסיפור: מאות הורים מתקשרים אליו בזמן האחרון ובוכים על כך שהילד שלהם, שמשחק במחלקת נוער כלשהי באחת מהקבוצות בארץ, בחיים לא יהיה שחקן מקצועני. לא בגלל שהוא לא טוב מספיק, אלא בגלל שהם מבינים שבכלל לא תהיה לו האפשרות לעמוד במבחן הזה, משום שבכיוון שהכדורגל הולך אליו – הסיכויים לעלות מהנוער לבוגרים בליגת העל (וגם בלאומית, אגב) ואשכרה לתפוס שם מקום – הולכים ונעלמים.
אני מאמין לברקו וגם אם הוא טיפה מגזים במספרים, וזה לא "מאות" אלא קצת פחות – המהות לא משתנה. בנושא הפתרון, לברקוביץ' יש השקפה לא נכונה לטעמי – הוא סבור שצריך לצמצם פה את הליגה ל-10 קבוצות ביחד עם צמצום מספר הזרים שמותר לשתף במשחקים. לדעתי זו טעות, את הליגה צריך להגדיל עוד – במקביל להפחתת מספר הזרים. המטרה צריכה להיות לייצר כמה שיותר מקומות עבודה, לא להפוך אותם לאקסקלוסיביים יותר.
