אי אפשר לסכם במשפט סטנדרטי, בנאלי, כזה מן היישוב, את מה שראינו אתמול (רביעי) בחיפה, כי זה לא יהיה באותה רמה. אתה לא יכול באמת לקבל משהו יותר טוב ממופע קסום של קבוצה ישראלית מעולה מול שלישיית כישרונות יוצאי דופן שמובילים מועדון פאר אירופאי. זה היה משחק ראווה אמיתי, בניגוד לעשרות הפסבדו משחקי ראווה שיובאו לכאן בעשרות השנים האחרונות, כי הוא היה על נקודות ומיקומים ופרמיות וכבוד מקצועי וכבוד לאומי. בצרפתית אומרים על משחק כזה "אקסטרא אורדינר" או בקיצור: "או לה לה".
מה שמדהים בכל הסיפור הזה שלמרות שמכבי חיפה נתנה מחצית ראשונה שלא ראינו מקבוצה ישראלית מעולם, היא נוצחה, הוכנעה, ספגה שלושה שערים משלושת השחקנים הכי בכירים על המגרש. יש בזה איזו אמירה לכדורגל הישראלי: הכי טוב שלכם, לא מספיק ליום סטנדרטי בעבודה של קבוצת פאר אירופית. זה לא הופך את מכבי חיפה – שניצחה 0:3 את מחליפי מנצ'סטר יונייטד שבאה להשתזף בקפריסין – ליותר טובה מזו ששיחקה אתמול על הדשא, אבל זה נהדר לויכוחים ברשתות החברתיות. בשורה התחתונה: למכבי חיפה צריכה להיות תחושת החמצה ובאותה מידה תחושת הכרה מעמיקה במעמדה. לנו, הנייטיבס, נותר רק לקנא. מה שהיה בחיפה, מבחינת אווירה, קהל, תצוגת כדורגל, יכולות שחקנים, זה משהו שבסיכום שלו הוא פשוט כיף. נהניתי זה לא מילה. ראיתי משחק אמיתי בליגת האלופות בלי לעבור בבידוק של אל על.
אחרי כמה דקות של הלם – מהקצב, מהמהירות של אמבפה, מהלחץ הגבוה – מכבי חיפה נכנסה למשחק. היא עשתה את זה תוך כמה דקות בארבע פעולות בסדר הזה: שון גולדברג לקח אחד על אחד מול אמבפה, נטע לביא חטף כדור ממסי, דולב חזיזה רב עם ניימאר ומוחמד אבו פאני גלש ושתה מניימאר כדור. מול שלושת השחקנים המדהימים של פ.ס.ז' הראתה מכבי חיפה אפס התבטלות, חוסר ריספקט מגובה מהקהל, ואמירה אמיצה. חיפה התנפלה על הכדור, תקפה אותו, לא הייתה פסיבית, גם אם היו חלקים שבהם היא לא נגעה בכדור במשך זמן רב יחסית. אם לא ג'יג'י דונארומה, היא יורדת ביתרון מוצדק לחלוטין במחצית.
עלי מוחמד? אף אחד לא הרגיש בחסרונו, ומדובר בלב של הקבוצה. מוחמד אבו פאני, במחצית ראשונה אולי הטובה בקריירה שלו, השלים הופעה של קישור אחורי ברמה הגבוהה ביותר. נטע לביא הוא היום הקשר האחורי הטוב בישראל ביי פאר, האופציה הראשונה להרכב מול אלבניה בשבת הבאה, וכמובן מועמד לגיטימי ליציאה לליגה אירופית מכובדת. חיפה איבדה את דניאל סונדגרן ובכל זאת לא ירדה ברמת המשחק גם אם עבדולאי סק לא מסוגל לבצע את ההצטרפות של סונדגרן להתקפה. שון גולדברג? אתם מבינים למה הוא שחקן הרכב בנבחרת?
אין להתכחש לכך שבסוף שלושת הכוכבים כבשו ובישלו, אבל חיפה אילצה אותם להתאמץ, את המאמן הצרפתי להתעקש עליהם 90/3, לחצוב את הניצחון ולא לטייל אליו. השערים הם בסוף תוצאה של רמה אירופית. בשער הראשון פספס דילן את כדור הרוחב של אמבפה והותיר את מסי לבד, ואחר כך באו מסירות אומן וכניסות עומק מדויקות שאין קו נבדל שיכול להתמודד מולן. זה הרגע שבו אתה מבין מה זה ליגת אלופות: הכי טוב שלך, אבל הכי טוב, לא מספיק טוב.
מכבי חיפה שיחקה אתמול מול 8 שחקנים שבאו לעבוד ועוד שלושה צליינים. ה-8 עובדים בשביל השלושה. אין אצלם שום טביעת אצבע של מאמן, רק כישרון. 8 שחקנים של פ.ס.ז' לוחצים גבוה, יורדים להגנה, מצופפים ונפתחים וכשהם משיגים את הכדור הם שולחים לאחד מהשלושה. תחשבו על קבוצה שיש לה שלושה יוצרים ושלושה מסיימים ברמה הזו, זו תחושה שלפעמים אתה משחק מול 14 ולא מול 11.
לא זוכר כמות כזו של כישרון באותה קבוצה במשחק בישראל. אנחנו רואים את זה כל יומיים בטלוויזיה, אבל זה לא דומה לתחושה במגרש. מסי מסיים משחק בהליכה, מלא איבודי כדורים וחופשיות שלא מגיעות לשום מקום – עם שער ובישול. כשאתה מסתכל עליו ועל קיליאן אמבפה אתה כבר מתחיל לשאול מה עדיף: גאון כדורגל שעושה הכל בנון-שלאנט או סוס אציל שטס במגרש ודורס כל מה שזז? מתקיים פה טקס העברת שרביט בלי שסוכם על כך מראש.
יש בישראל קהלים נפלאים, באמת. אין במה להתבייש. להיות במשחק כדורגל של אחת הגדולות בישראל – וגם נתניה, הפועל פתח תקוה והפועל ירושלים – זו חוויית צפייה לא קטנה, אם כמובן אין חוליגנים והאוטו ושמשותיו במקום. אבל השילוב בין הקהל של מכבי חיפה לאצטדיון המדהים הזה בחיפה, הוא שילוב קטלני. מה שראינו אתמול היה המרקנה בבלגרד, תחושה של משחק צמרת בבלקן – בסרביה, בטורקיה, ביוון, דרבי בבולגריה. ברגעים כאלה אתה חושב על התלונות נגד המונומנט חסר הגג בבלומפילד: גשם? שמש? זה הכי פחות מעניין. מה שתופס היום בחוויית הצפייה זו בעיקר האקוסטיקה. בלי גג, אין שום ערך ל-30 אלף צופים. עם גג, זו תיבת תהודה. עד עכשיו יש לי צפצופים באוזניים.
לקהל הזה הייתה אתמול אמירה ברורה, חשובה, נוקבת, וצודקת: עם כל הכבוד לפסטיבל ליאו מסי, העניין שלנו פה הוא במכבי חיפה. מסי ספג שירי נאצה ושריקות בוז, כאילו הוא אויב, למרות שזה לא היה אישי, אלא היה בכך מסר: אתה מפריע למשחק שלנו. לא ככדורגלן, אלא כאישיו. אוהדי מכבי חיפה הציבו אתמול טריז בין נסיעות הבר מצווה לברצלונה ולפריז לבין העניין שלהם – או שלנו – בכדורגל אמיתי, חסר גינונים. הקהל של מכבי חיפה שידר מסר לשחקנים שלו: אפס ריספקט. וזה עבד, גם אם התוצאה הייתה בסוף צפויה. יש באמירה של אוהדי חיפה אקוויוולנטיות לאמירה של אוהדי הפועל תל אביב "לא מייצגים את ישראל – מייצגים את הפועל", לא באותו מובן אלא מבחינת חוזק האמירה: לא רוצים טרמפיסטים. לא היה צריך לאיים, אבל בהחלט היה צריך לומר שזה לא המקום להפיכת משחק על נקודות ומיקום למשחק טקסי.
בעניין הזה ראוי לגנות את החתירה למגע של שחקני מכבי חיפה, כבר במחצית, כדי להחליף חולצות עם הכוכבים. הגיע הזמן ששחקנים ישראלים יחתרו לחלוק חדר הלבשה עם כוכבים ולא לזרוק לסל הכביסה חולצה מיוזעת של שחקן גנרי, גם אם קוראים לו מסי, ניימאר, ראמוס, ואפילו אמבפה.
מה דעתך על הכתבה?