"אין אופק ברור ובטוח לבית"ר ירושלים בעידן החדש של ברק אברמוב. קיים סוג של חוסר וודאות בעקבות הטלטלה שהמועדון והאוהדים עברו. הקבוצה תשרוד העונה, אבל המצב ישפיע על עתיד המועדון בשנתיים-שלוש הבאות. הקבוצה עוברת בשנים האחרונות מיד אחת ליד שנייה של בעלים, אין כאן אחיזה שתהיה קבועה".
מה אתה מצפה מבית"ר ירושלים היום?
"אני רוצה שבית"ר תהפוך לקבוצה של מדינת ישראל. צר לי שזה לא קורה".
משה בן ארוש (לא "בן הרוש") נולד ב-22/3/1962, נשוי פלוס 3, מתגורר בצור הדסה. מי שהיה בלם בית"ר ירושלים בשנות ה-80 עובד בחברת הרכב אלדן ומשמש כמנהל מקצועי של קבוצת האוהדים בית"ר נורדיה, שנשרה לליגה ב'. האיש המרכזי במועדון הוא מומי דהן, חובב כדורגל ענק, ותורם מכספו וזמנו לגורמים רבים בקהילה, ובן ארוש מספר איך הכול התחיל.
"שימשתי כמנהל מחלקת הנוער של בית"ר ירושלים, ולקראת אימון הבכורה תחת אלי כהן ושני השחקנים הצ'צ'נים שהגיעו לקבוצה, קישטנו את מגרש האימונים, תלינו על הגדר בחגיגיות חולצות משחק של כל השחקנים. אנשים שאינם מחוברים למועדון נכנסו למגרש, אמרו לי לזוז משם ותלשו את החולצות מהגדר. הקללות שנשמעו לעברו של איציק קורנפיין היו זוועה, סיפור קטסטרופה".
ואז אתה עוזב ובתמיכה של דהן מקים קבוצת אוהדים.
"בנינו את בית"ר נורדיה לפני שבע שנים. הרצון הוא לשמור על הגחלת, עם מסרים חיוביים. יש במועדון מחלקת נוער עם 460 ילדים ועם בתי ספר לכדורגל. אני מאמן בהתנדבות פעם בשבוע, אנשים מיוחדים, דרי רחוב מעמותת 'מגרש ביתי', אנשים מבוגרים עם סיפורים קשים שהם עבורי גיבורים וזה מסב להם אושר. אני בתהליך של 'תעשה טוב, יהיה טוב ורק אנרגיות חיוביות'".
הוא נולד בשכונת מוסררה, ממנה יצאו בין היתר אבי כהן, אלי מיאלי, יצחק ג'אנו, יוסי חכם ואחרים שהיו גאוות השכונה. כילדים הלכו ברגל ממוסררה למגרש הנוסטלגי ימק"א. "שיחקנו במתנ"ס כדורגל, כדורעף וכדורסל. אבי כהן ואני בלטנו בכל הענפים. יום אחד הזמינו אותנו לאולם הכדורסל המיתולוגי 'שטראוס' של הפועל ירושלים מבחנים לקבוצת נערים בכדורסל נגד קבוצה קיימת ופעילה. אבי ואני הצטיינו, הצוות הבוחן קרא לנו והודיע כי התקבלנו לקבוצת הכדורסל. תמורת הזכות הזאת הם ביקשו תמונות לתעודה, וגם סכום כסף מסוים. כסף לא היה אז בבית והמהלך לא צלח. בהמשך נערך טורניר שכונות בירושלים בכדורגל. מאמן ושחקן העבר של בית"ר ירושלים דוד דוידוף הגיע למוסררה והביא אותי לקבוצה. במשך שנה למדתי בכיתה ט' באורט נתניה, אבל כשחזרתי למוסררה הצטרפתי לקבוצת הנוער הנהדרת לצידם של אוחנה, אשש, אבי כהן, סמי מלכה, שוקי נחמני ובני כהן".
לפני ה"מעבר" לבוגרים הוא רוצה להדגיש שיש דברים הרבה יותר חשובים מכדורגל, ושומר מקום חם בלב למורתו רותי גולדברג ז"ל, לה הוא קורא "מורה לחיים": "חובה לדבר על רותי. היא הייתה המחנכת שלי, והייתה הכי דומיננטית שחווינו. כמו מלאך שנותן סביבו הרגשה עילאית, שכל תלמיד הוא הכי יקר. עד היום רותי נותרה עבורי אורים ותומים".
בחזרה לכדורגל. הדרך לבוגרים של בית"ר עברה דרך ג'אנו. "הוא היה שחקן ענק ודמות אהודה על הצעירים. הוא חנך אותי לתפקיד הבלם והכיר אותנו מהשכונה. המאמן שמעון שנהר העלה אותי לבוגרים, אבל הפכתי דומיננטי רק אצל הכריש האגדי דוביד שוויצר, בעונת 1983/4, בה איבדנו את האליפות לקראת סיום העונה למכבי חיפה".
בעונה שלאחר מכן מכבי חיפה זכתה בעוד אליפות, אבל הפעם בית"ר לקחה תואר משלה – הגביע. בחצי הגמר עברנו במשחק ענק ודרמטי את מכבי פתח תקווה בפנדלים אחרי 3:3 בתום 120 דקות. חששתי מהתקפת המחץ של חיפה, עם ממן, רוזנטל סלקטר וארמלי. במחצית הראשונה היה לנו מזל שלא ספגנו 4 שערים, ואז, בדקה ה-85, הגיע אלי אוחנה , כבש מול אבי רן והייתה חגיגה על הדשא, תלשו לנו מהגוף את החולצות".
השער של בן ארוש – 3:10 דקות מפתיחת התקציר
ב-1985/6 בית"ר סיימה במקום הרביעי, אבל גם הפעם סיימה עם הנפת הגביע. בחצי הגמר עברנו את מכבי תל אביב 1:2. בגמר נגד שמשון מלמיליאן כבש בתוך ההארכה את שער הניצחון. הפעם החגיגות היו צנועות יותר". את מלמיליאן, אגב, הוא מתאר כמו שאחרים מתארים – כאגדה: "כשהתאמנתי לצדו התרגשתי. קשר ענק, בן אדם צנוע ואמיתי שקל להתחבר אליו וללמוד ממנו".
המהלך הזכור ביותר שלו נרשם בעונת 1984/5 בבלומפילד נגד מכבי נתניה – בום מ-35 מטר לחיבורים של אריה אלטר. "מלמיליאן החזיק בכדור וסימן לנו לעלות. קיבלתי את הכדור במרכז המגרש, התקדמתי וברגל שמאל בעטתי כדור שנתקע ברשת של אלטר. הוא עצמו עד היום מזכיר את הגול הזה. שער דומה לחלוטין הבקעתי במשחק גביע לרשת של משה מרכוס שהיה בהפועל כפר סבא".
אלטר, אגב, סיפק תגובה משעשעת משלו לגרסת בן ארוש: "אחרי הגול הזה הוא לא שתק ודיבר רק עליו. כשהייתי מגיע לביקורים בכנסת בירושלים, משה ואח שלו שאלו אותי 'מה עם הגול מ-30 מטר שספגת?' אמרתי שהגול היה רק ממרחק של 28 מטרים. מעולם לא ספגתי גול ממרחק שעולה על 25 מטרים, זה היה הראשון".
ב-1986/7 זכתה בית"ר באליפות, אבל לבן ארוש אין זכרונות טובים מהעונה הזאת. "נפצעתי לפני תחילת העונה, ודרור קשטן החליט לנסות לשלב אותי בהדרגה. הרגשתי רע, סוג של כינור שני. נוצר מתח גדול מול קשטן. היום אני מבין את ההחלטה שלו".
אבל בעונה הזאת כן מופיע בהרכב שחקן בשם משה בן ארוש.
"נכון מאוד, זה היה בן דודי, שהגיע מהפועל לוד".
ואתה עובר להפועל ירושלים.
בעונת 1987/88 שיחקנו בליגה הארצית. עלינו לליגה הלאומית מהמקום הראשון יחד עם הפועל טבריה. הייתה להפועל קבוצה מעולה, האוהדים אהבו אותנו".
ואחרי עונה אחת אתה חוזר להרכב בית"ר.
"היו"ר בני נחמיה הפעיל את כל כובד משקלו, חזרתי הביתה לימק"א ולבית"ר ירושלים. הייתה לי אישית עונה טובה, בליגה סיימנו בבית התחתון במקום השלישי, כשמכבי תל אביב והפועל ירושלים מעלינו".
ואז גביע יוקרתי נוסף מול מכבי חיפה.
"כן, משחק היסטורי עם גול בלתי נשכח של עופר מזרחי בדקה ה-90 שקבע הארכה. אחרי 3:3 ניצחנו בפנדלים, החגיגות היו כמו אחרי זכייה באליפות".
העונות הבאות לא היו מוצלחות. לפני 1989/90 עברו מלמיליאן ואבי כהן למכבי תל אביב, שחקני נוער רבים עלו לבוגרים ובסופו של דבר בית"ר ירדה ללאומית. שם גם הסתיימה הקריירה של בן ארוש בקבוצה, אבל הוא לא מתלונן ("לא הייתי שחקן שזרק את הכסף, ועכשיו אני גר בבית פרטי, ברוך השם"). התחנה הבאה הייתה הפועל פתח תקווה: "עברתי עם תקוות גדולות, אבל אחרי חצי שנה הוצב הארגנטינאי המצוין קרלוס אולראן בעמדת הבלם. ביקשתי מהיו"ר גברי לוי לעזוב , ויתרתי על המשך החוזה , והוא הסכים בהגינות למהלך". בהמשך עבר בן ארוש להפועל אשדוד יחד עם מישל דיין, חזר להפועל ירושלים תחת המאמנים אורי מלמיליאן ויוסי מזרחי ובתום עונת 1996 פרש מכדורגל. הוא אימן את מבשרת ציון אותה העלה מליגה ב' לליגה א', עזב ומאז אינו מאמן בוגרים בליגות. היום הוא משמש כמאמן קבוצת הוותיקים של בית"ר ירושלים.
נבחרת ישראל?
"הוזמנתי לנבחרת הלאומית על ידי שניאור וגרונדמן, יש לי הופעה אחת 1990 בניצחון של רומניה ברמת גן על ישראל 1:4. הייתי על הספסל בניצחון 2:3 על ברית המועצות עם הגול המרגש של טל בנין, משחק הזכור בשל החרמת המשחק על ידי אוחנה, תקווה ורוזנטל".
תן לנו סיפור שאנחנו לא מכירים מימי בית"ר.
"את האסיפות לפני המשחקים קיימנו בבית של משה דדש. זה היה עידן המקומונים הפורח, וצוטטתי באחד המקומונים לכאורה נגד דדש. מומו שירזי קם ושאל בכעס למה דיברתי ככה. הוא עשה זאת כדי למצוא חן בעיני דדש. נוצרה התלקחות גדולה, אותה הרגיע והשקיט מיד דדש בעצמו".
