מי שמסתכל על הליגה השנה רואה היטב את הפערים הגדולים בין שתי הגדולות ליתר. שה-0:3 של הפועל ירושלים על מכבי חיפה לא יבלבל אתכם, אלה אירועים שקורים, אבל לא הרבה. גם הפועל באר שבע, בעמידה טקטית יוצאת דופן, תוכל לגרד משתי הגדולות נקודות. לפעמים, זה גם עניין של מומנטום ואת המומנטום הזה יוצר הקלאסיקו. בנקודת הזמן הזו, הקלאסיקו הישראלי מאוד דומה במהותו – ועדיין אלף אלפי הבדלות – לקלאסיקו הספרדי. במשחקים האלה נוצרת התודעה מי חזק יותר, מי אטרקטיבי יותר, מי איכותי יותר. ברצלונה של מסי והטיקי-טאקה שלטה בקלאסיקו הספרדי בשעה שריאל מדריד שלטה בצ'מפיונס ליג, כי מדובר בשתי מסגרות שונות בתכלית. ריאל מדריד שקשקה לפני המפגשים שלה מול ברצלונה ושיחקה כהרגלה מול כל יתר המעצמות האירופיות.
גם המאמנים בישראל מבינים מה אומר משחק העונה, על מה הוא מצביע ומה קורה למי שמנצחת אותו. אף אחד לא יגיד אחרי המחזור השישי מי תהיה אלופה, אבל הצופה מהצד יכול להחליט מי פה הדומיננטי. ולמשחקים כאלה אתה ניגש עם אידיאולוגיה ברורה לגבי תפיסת הדומיננטיות.
לכן לא ברור מה קרה אתמול לולאדן איביץ', איך הוא ויתר על המשחק, איך טעה בכל החלטה מקצועית שקיבל, איך בעצם הבין מלכתחילה לאן תלך הדומיננטיות. גם התגובות של אנשי מכבי תל אביב בסיום, ובראשם איביץ', הצביעו על הרמת ידיים. אם היססנו בהחלטה אם המשחק הזה היה נוק אאוט או ניצחון בנקודות – בגלל שערים מאוחרים, בגלל המתנה של סבוריט – בא המאמן והודה בפה מלא: "הם היו טובים יותר". אחר כך אמרו שם שלא לייחוס "כי בכל הרכב היינו מפסידים".
זה הזוי. מכבי תל אביב הגיעה אתמול למשחק עם יותר נקודות, עם הפרש שערים מכריע, עם 10 כובשים שונים בחמישה מחזורים, אינפלציה של שחקני הכרעה והיא באה לא להפסיד. מכבי חיפה הציעה עד כה קמפיין מוקדמות מרשים, מחצית מטורפת מול פריז סן ז'רמן שבסוף הסתיימה בהפסד והרכב שני שרחוק מביצועיו מההרכב הראשון. זה השפיע על מכבי תל אביב יותר מאשר מכבי חיפה. ברק בכר בא עם ההרכב כמעט הכי חזק שלו כי הוא יודע שקבוצה שמתמודדת ברמות הגבוהות, צריכה לנצח כל קבוצה שלא מתמודדת שם. נקודה, פסיק, סוף.
אתה מסתכל על המצ'-אפים וקצת לא מבין. מול הקישור של מכבי חיפה, שהוא מניפה של חמישה שחקנים, שכולם שחקנים עם יכולות טכניות, מסירות עומק ובעיטות מרחוק, מכבי תל אביב מעמידה נגריה. כלומר, גולסה בעברו היה שחקן יצירתי והוא עדיין יצירתי במגבלות התפקיד שמוטל עליו, וגבי קניקובסקי יכול לשחק מאוד התקפי, אם יש לו עם מי. אתה לא מצפה מגלזר ודור פרץ לשחק טיקי-טאקה, ועם שלושה בלמים אגרסיביים שמוצבים כדי לעצור את פיירו ושני שחקני אגף שנכנסים לאמצע, אין לך קישור.
מכבי הביאה שני שחקנים הולנדים: דריק לוקאסן שהיה אמור לייתר שימוש בשלושה בלמים שאף אחד מהם לא בלם טבעי ויוריס ואן אובריים שמן הסתם ניחן ביכולות טכניות. הויתור על שני ההולנדים וההתבססות על שחקנים לא יצירתיים, כבל את מכבי תל אביב למשחק שלא מבוסס על דומיננטיות, אלא על הברקות. צריך להוסיף לכך את מימד המהירות: מכבי תל אביב לא יכולה לשחק מהר בהרכב כזה מול קבוצה שהמהירות תנועה והזזת הכדור זה הנשק העיקרי שלה.
איביץ' בחר בערן זהבי לשחק כחלוץ בודד. כשהיו שלושה חלוצים במכבי תל אביב, תהו מה יקרה כששלושתם יהיו כשירים ואכן השאלה נענתה מיד בשחרורו/עזיבתו של פריצה. במקום לנצל את היתרון של שני חלוצים, ותיק וצעיר, טכני וקטלני, שחקנים שמרתקים הגנה שלמה – ומוסיפים להם את אוסקר גלוך שנכנס בזריזות לשטחים ויכול לסכן את השער, איביץ' ויתר על הצבת כל הביצים בסל וחילק ביניהם את הדקות. השחקן הכי טוב לא יכול לתפקד כשאין לו עם מי לשחק. ערן זהבי, וגם לא ג'ורג'ה יובאנוביץ' הם חלוצים שיודעים לייצר לעצמם את המצבים, גם לא פיירו. הם צריכים מישהו שיחלק איתם את הטריטוריה, שימשוך את הבלמים ויפנה להם שטחים.
הביקורת על ערן זהבי קטלנית יותר מסך שגיאותיו במשחק. אבל אי אפשר לטעות בשפת הגוף של זהבי. משהו בו כבוי, חסר אנרגיות, ונראה כי מבצבץ בו חוסר בטחון. הסטטיסטיקה מספרת שלא היה לו איום על השער. היה לו, רק שהוא לא נספר בגלל נבדל. זהבי נכנס לנבדל שבדרך כלל הוא לא נכנס אליו, הקפיץ מעל ג'וש כהן חלש מכפי שהוא עושה בדרך כלל, וגם הריבאונד חולץ על ידי שון גולדברג. כלומר, זהבי ביצע פעולות לא שלו, וכל הסיטואציה נראית כמו הולוגרמה שמשחקת עם החולצה הצהובה מספר 7.
הפציעה בהכנה שבאה אחרי הפציעה המוזרה בסיום העונה באיינדהובן, שניתוח באמצע, הצפת הרגשות בחזרה לארץ, כמו גם ההדחה המוקדמת מאירופה ביחס לשתי הישראליות החזקות האחרות, המספרים שהולכים ומידלדלים לצד סיפור החדר. גם אנשים פנומנליים יכולים להיכנס לסחרור.
גם לפני המסירה האיומה שלו אתמול לעלי מוחמד, לא הצלחתי להבין מדוע הגישה מכבי תל אביב בקשה לאזרוחו של אנריק סבוריט ומאיזה טעם אמור משרד הפנים לאשר את זה. האם זה בגלל מבול הגשת האזרחויות ואישורו של עלי מוחמד, או כי מישהו שם חושב שסבוריט צריך לשחק בנבחרת ישראל נטולת שחקני ההגנה, כמו שעושה מיגל ויטור ובהצלחה לא מועטה.
סבוריט הוא מגן שהוסב להיות בלם 47 פעמים בחייו, 38 במדי מכבי תל אביב ו-8 במדי אתלטיק בילבאו. כלומר, במציאות שבה מגינים הם ווינג-בקים, כאלה שנעים במהירות על הקו, סבוריט כבר לא מתאים, אם התאים אי פעם, וכבלם הוא פתרון למערך של שלושה בלמים, פחות לשניים. כלומר, אם מכבי תל אביב רצתה לפתות את משרד הפנים ביכולותיו לסייע לנבחרת ישראל, נדמה שזה לא המקרה. האם הייתם שמים את סבוריט לפני שון גולדברג או דורון ליידנר?
אז אני מקווה שסבוריט יקבל אזרחות בכל מקרה, כי הוא ומשפחתו קשרו את גורלם עם ישראל, אבל לא בגלל נבחרת ישראל. הוא אולי התאים כשלא הייתה פה נבחרת, עכשיו קצת פחות. וזה באנדרסטייטמנט.
אנחנו לא מחמיאים מספיק לברק בכר שניצח אתמול את ולאדן איביץ' בפעם הראשונה בקריירה שלו. בכר לא עשה שום דבר יוצא דופן, טקטי או מנטלי, הוא נשאר אותו ברק בכר שהפסיד כמעט בכל הזדמנות לאיביץ', אבל הוא גרם לסרבי להשתנות. וזה ניצחון כפול.
בכר מנהל סגל מטורף, עם נהרות של אגו, בדרך שהיא יותר ממופת. דין דוד, אולי החלוץ הכי מושמץ ביציעי מכבי חיפה, כבש אתמול צמד במשחק עונה, אחד בעקב. על הדרך הוא הועדף ואחר כך לא, בהרכב שבכר הוביל העונה. הוא תפס את מקומו של אצילי באירופה, ואתמול תפס את מקומו של אצילי במשחקי מאני טיים. דוד קרוב מאוד ל-50 שערים בליגת העל והוא רק בן 26. באשדוד הוא שיחק גם בליגה השנייה, ובקבוצה שכובשת מן הסתם פחות שערים, אבל בכר שלף אותו משם למכבי חיפה, כי ראה בו את מה שאנחנו לא רואים: חלוץ שעובד על המגרש, שמזהה הזדמנויות ומגיע אליהן. אז הוא מחמיץ, אבל זה אומר עליו שהוא מגיע למצבים שבסוף הוא יכבוש מהם.
זה בדיוק מה שקרה אתמול.
זה בדיוק מה שהופך את בכר למפלצת אימון שכנראה לא הייתה פה.
זה בדיוק מה שהופך את ההגמוניה בכדורגל הישראלי.
מתחת לטור הזה יופיעו בקרוב הטוקבקים. מדי שבוע אני נתקל בהם. ברובם הם נכתבים על ידי אנשים מאוד צעירים שמתייחסים לישות הנגדית בצורה לא ספורטיבית, ולא הולמת. גם הח"מ חוטף, וכל שבוע מזוהה עם קבוצה אחרת, לפי מה שהוא כותב. זה מזמן לא טראש טוק וזה מזמן כבר לא עניין של רשתות חברתיות. התקרית אתמול לפני המשחק, שבה הותקפו אוהדי מכבי תל אביב ללא סיבה הנראית לעין, זה תהליך מסוכן מאוד, בדיוק כמו שקרה אתמול בין השחקנים בחדרי ההלבשה בנתניה, במשחק בין מכבי נתניה להפועל באר שבע.
מכבי חיפה ומכבי תל אביב מעולם לא היו יריבות אידיאולוגיות, גם לא מכבי נתניה והפועל באר שבע. היו אירועים ספורטיביים – שמין הסתם מסתיימים בדרך כלל בניצחון של אחד הצדדים – שגרמו לדם רע. זה לא אמור לקרות. אין פה אידיאולוגיה מנוגדת, אין פה היקש פוליטי, יש פה קרב על הגמוניה ספורטיבית או מקרה של משחק שבסופו קבוצה אחת יורדת ליגה ושנייה ניצלת. זה לא דרבי של צפון לונדון, לא דרבי בלקני ובטח לא התנגשות דתית בין אוהדי סלטיק לריינג'רס. זה בסך הכול כדורגל, פעם זו למעלה ופעם השנייה למעלה.
תרגיעו, זה ממש לא שווה. לא פירוטכניקה, לא אגרופנים ולא קעקועים הופכים אוהדים לגדולים יותר.
