בפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי, החלטתי לא ללכת למשחק כדורגל שהיה לי כרטיס אליו. בימים האחרונים היתה לי תחושה לא טובה, תחושה שמשהו יקרה במשחק בין באר שבע לנתניה. תחושה שההתאחדות והמנהלת במו ידיהן, הציבו את שני הקהלים, במו ידיו.
ביום חמישי יצאה ההודעה הרשמית של המועדון שמכירת הכרטיסים למשחק בנתניה החלה. כמעט כהרגלי, כמנוי בעל זכות ראשונים לכרטיס נכנסתי לאתר ורכשתי כרטיסים עבורי ועבור אבא שלי. למרות שאני אוהד באר שבע, אני מתגורר לא רחוק מנתניה ועבורי מדובר במשחק "קל"ב", אז די ברור שאלך למשחק. המכירה החלה באיחור, ככל הנראה בגלל עניינים שקשורים לעונש שהנ"ל קיבלה מההתאחדות ואשר הובילה לסגירת היציע המערבי של האצטדיון.
וכך, גזרה ההתאחדות על הגרעין הקשה של שני הקהלים להתמקם בסמוך זה לזה ביציעי האצטדיון, כשיריעות בד יוטה (ומאבטחים) ביניהם. למי שלא מכיר, נוצרה, בצדק או שלא, סוג של תחושת יריבות בין שני קהלי שתי הקבוצות (לגבי מקורה יש תאוריות שונות, ואפילו יש דיונים האם היא בכלל יריבות אמיתית) ובכל מקרה אין אהבה יתרה בין הגרעין הקשה של הקבוצות.
ביום שישי הודעתי לבני בן ה-11 כי הוא לא יוכל ללכת איתי למשחק ולא אקנה לו כרטיס, וגם הסברתי לו מדוע (והוא היה מספיק בוגר להבין זאת). אתמול, ככל שהתקרבה שעת המשחק קיבלתי החלטה – אני לא הולך. זה לא מספיק בטוח. אני לא סומך על מי שאמור לשמור על הסדר שהמשחק יעבור בשקט. בשלב מסוים גם אבי נמלך בדעתו והחליט לא ללכת.
אני מאמין גדול בהגיון בריא – common sense ולא הצלחתי להבין את ההחלטה למקם את הקהלים באופן הזה. בהתאחדות לכדורגל ובמנהלת הליגה יוצאים מגדרם לבוא בטענות לקהל בגין מקרי אלימות והצורך למגר אותם (והדבר אף בא לידי ביטוי לאחרונה בחקיקה), אבל כאן הם ייצרו סיטואציה שמהווה כר פורה להידרדרות בין קהלים עם מתח מובנה ביניהם.
הדבר המתבקש היה להפריד לחלוטין בין הקהלים, למשל לאפשר למשל בכל זאת לאוהדי באר שבע להתמקם ביציע המערבי לבדם (ולפנות לגורמים הרלבנטים בהתאחדות לעשות זאת למרות העונש מבית הדין). שעה קלה לפני תחילת המשחק יצאה הודעה על קטטה בין אוהדים שהסתיימה בפציעות קלות, וממש סמוך לתחילתו התחילו להגיע מחברים הודעות על זריקות חפצים (כמו מצתים, כוס מים וכיו"ב) מכיוון הקהל של היריבה, ואווירה מאוד מתוחה וקשה.
למרבה השמחה לאחר פתיחת המשחק וככל שהדקות נקפו המצב נרגע יחסית. במקרה של המשחק בנתניה נמנעו מהתמונה הקשה מחיפה של אוהד מכבי תל אביב שפתחו לו את הראש עם בקבוק לפני ההתמודדות המקבילה בין מכבי חיפה לתל אביב אמש. אין כאן מהטורים האלה שמתפרסמים אחרי אסון שקרה, אלא נקודת מבט של אוהד שאוהב כדורגל ישראלי, שרוצה להמשיך לבוא למשחקים עם אביו ובנו, שחושב ייטב אם מי שאמון על הכדורגל בישראל יפעל למנוע יצירת מוקדי חיכוך מאשר לסייע ליצירתן. לתחושתי הפעם, הם לא נתנו את הדעת לכך בצורה מספקת וחבל.
הערת שוליים: ואם כבר, שמישהו ישים את הדעת שבמקביל למשחק המרכזי בין חיפה לתל אביב שוחקו שני משחקים אחרים במסגרת ליגת העל. הכלל צריך להיות שלא ישוחק אף משחק מול המשחק המרכזי. לקבוצות האחרות נמנעה החשיפה שמגיעה גם להן, ולאוהבי הכדורגל הישראלי שקבוצותיהן שיחקו נמנעה האפשרות לצפות באחד המשחקים המרכזיים של כל עונת כדורגל בליגה שלנו. גם כן חבל.
מה דעתך על הכתבה?