לאירוניה יש דרכים מוזרות להביע את עצמה. רק ביום שני זכה מאור קנדיל לרגע הגדול בקריירה, כשבעט לרשת הפועל תל אביב מקרוב, אבל נבדל קטנטן שנתפס במצלמות נטרל לחלוטין את החגיגה המוקדמת שלו. אמש בסכנין קנדיל היה כבר חכם יותר. בהתחשב בשתי הפסילות המוקדמות לשערים של סכנין במשחק ובזו שלו חמישה ימים לפני כן, הוא נטרל מעליו את ערן זהבי ושאר החבר'ה שבאו לברך. קודם השופט יאשר, אחר כך נחגוג. ובכלל, אם להרחיב את המעגל, כל זה קרה בערך באותה דקה שבה נפסל למכבי תל אביב בנסיבות דומות שער באשדוד במחזור הרביעי.
כשמכניסים דיכוי אמוציות טבעיות כמו אלה שעושה ה-VAR לתוך מערך השיקולים, הרי שהכעס של אבו יונס מוצדק. הוא כבר קפץ פעמיים מאושר, רק כדי לראות את דוד פוקסמן וזיו אדלר משביתים לו את השמחה. הבעיה היא שרגשות לא נכנסות למשוואה, ובשני המקרים נעשה צדק. לפוקסמן לא היה סיי בהחלטה השנייה ולא בטוח שהוא היה שלם עם הראשונה, אבל מה לעשות? הייתה נגיעת יד של גיא מלמד, היה נבדל של קרדוסו. אדלר ראה, השופט במגרש לא ועם המלצה של שופט VAR לא מתווכחים יותר (זה לכשעצמו בעייתי, אבל זה כבר נושא לדיון אחר).
אלה החיים בעידן הנוכחי. כל עוד שופט המשחק לא סימן עם היד לעיגול האמצע לאחר הבדיקה של שופט המסך, אין שום טעם לשמוח. באשדוד ובבלומפילד מכבי תל אביב סבלה מזה, אתמול היא יצאה נשכרת. הפועל חיפה נהנתה מהחלטה גבולית על נבדל של איתי שכטר ביום שני ואמש נרשמו שתי פסיקות מוצדקות נגדה.
כל זה מחזיר אותנו לזעקות ה"אין לך מושג" של אבו יונס לפוקסמן בחדר ההלבשה ולטענה של חיים סילבס על כך ש"מחפשים אותנו בציציות". אולי כדאי שיו"ר ומאמן בני סכנין יתחילו להבין איך העסק עובד בכדורגל של 2022.
לאן נעלם הבוס?
ואחרי כל הנאמר, נדמה שמזמן לא נרשמה תמימות דעים גדולה כל כך, גם בקרב הקבוצה המנצחת, על כך שהניצחון הזה היה בגדר שוד. ספורטיבי, כמובן, כי כאמור השערים נפסלו בצדק, ועדיין – אלמלא המסירה המקרית של יובאנוביץ' והמיקום המושלם של קנדיל, המוליכה הייתה מסתפקת בתיקו וכנראה גם הייתה מרוצה ממנו בהתאם להתפתחות במגרש.
דוחא הוא מקום שקשה להשיג בו נקודות ובמבחן התוצאה מכבי תל אביב עמדה, אבל לנתח בדיעבד ולספר שמדובר במזל של אלופים זה קל. מכבי תל אביב לא נראית טוב כבר תקופה. לראיה – בשלושת המשחקים הראשונים הצהובים הבקיעו תשעה שערים במחצית הראשונה. בחמשת האחרונים – שניים בלבד, רק מול בית"ר ירושלים. זהבי לא חד, יובאנוביץ' לא מדויק, ההגנה מאוד חשופה והקישור לא מספיק קשוח.
כשמדברים על חוסר קשיחות, מדברים על דור פרץ. למי שנחשב לקשר האחורי הטוב בליגה לפני שעזב לאיטליה היו את כל התכונות של אול-אראונד – גרזן אמיתי, יכולת טכנית גבוהה, ראיית משחק וחוש מיקום ברחבה. כל זה נעלם מאז שחזר ללבוש צהוב. פרץ רשם אתמול 40 אחוז הצלחה במאבקי הקרקע. בדרבי היו לו 36 אחוז. במשחק מול מכבי חיפה הוא זכה ב-7 מ-20 הכדורים – 35 אחוז. רק לשם השוואה, לנטע לביא היו באותו מפגש 60 אחוזי הצלחה. זה ממש לא אותו הבוס הדומיננטי שהכרנו במרכז השדה.
אז כן, הניצחון של מכבי תל אביב היה מאלה שלא הייתה משיגה בשנתיים הקודמות – בשיניים, מסוג הניצחונות שקבוצה שרוצה לזכות באליפות חייבת לרשום פה ושם, אבל לא לעולם חוסן. פרץ הוא שחקן חשוב מדי בעמדה חשובה מדי והוא חייב להשתפר. בסוף, אם ימשיך לפתוח בהרכב ולגלות את היכולת הזאת, הסיוע העיקרי שלו למועדון יהיה באיבוד נקודות.
כרוניקה של חוסר מנהיגות
הנוסחה של האחים ניסנוב בהפועל תל אביב ברורה – לקנות בזול, למכור ביוקר. בקיץ האחרון היה להם ג'קפוט מטורף עם הרבה מכירות נאות. הבעיה, כידוע, היא בחלק השני של הנוסחה. לך תמצא את השחקנים המתאימים שימלאו את החלל.
בין שלל המציאות שניסתה הפועל תל אביב לדוג, היא העלתה בחכה את הישאם לאיוס. 700 אלף שקל שולמו לכפר קאסם עבור החלוץ, השקעה שכבר הוחזרה ברובה, כשלאיוס סידר לאדומים את שש הנקודות היחידות שלהם העונה, כולל שני בישולים אתמול. גם במכבי תל אביב הבינו שרמת הכישרון שלו עולה בכמה מונים על זו של חבריו ונתנו לו את הכבוד בדרבי עם שמירה כפולה. "זה שחקן שקונים בשבילו כרטיס", אמר סלובודן דראפיץ'. וזה בדיוק מה שמטריד בהפועל תל אביב – שכל שחקן שקונים בשבילו כרטיס הוא מועמד מבחינתם לאקזיט.
לאיוס חתום בהפועל תל אביב לשלוש עונות, אבל אין אחד מיושבי שערים 4-5 שבטוח שיראה אותו בבלומפילד בעונת 23/24. לאור היכולת הכלכלית של המועדון זה אולי הגיוני, אבל בקבוצה עם צבא כזה של אוהדים קשה לקבל מציאות שבה מעט הכישרון שכבר יש ימצא את דרכו החוצה.
ביציעים מבינים את זה. הם יודעים שזו האסטרטגיה, ברור להם שמה שהם רואים זו עבודה בעיניים. עוד ניצחון, פחות ניצחון – הפועל תל אביב של האחים ניסנוב לא תגיע לשום מקום. זו הסיבה לכך שחוסר האמון שם כל כך קיצוני ושהאווירה כל כך רעילה. ומה לגבי ההנהלה עצמה? היא אפילו לא הוציאה הודעת גינוי אחרי אירועי הדרבי. שם יודעים שאם זה יקרה, הכול יהיה הרבה יותר קשה, לכן הם נותנים יד חופשית לקהל. כרוניקה של מועדון נטול מנהיגות.
לא נורא, רק עוד קצת. יגיע הקיץ ואולי נוכל למכור את לאיוס.
זה הזמן להתעורר
הניצחונות של הפועל תל אביב ושל בית"ר ירושלים יצרו מצב מעניין שבו בין הקו האדום למקום השמיני מפרידות שלוש נקודות. נכון שזו רק ההתחלה ולא עברנו אפילו רבע עונה, אבל יש לכך בכל זאת משמעות. לחץ שמתפזר על יותר ויותר קבוצות עושה שירות טוב למועמדות המובילות לירידה. צרת רבים היא בהחלט חצי נחמה במקרה הזה.
למצב של מכבי נתניה נקבל אינדיקציה ביום שני לאחר המפגש מול הפועל ירושלים, אבל כדאי לשים לב לשתי קבוצות אחרות שחולקות את אותו מספר נקודות – עירוני קרית שמונה והפועל חיפה. שתיהן קבוצות "קלאסיות" לאייש את בטן הטבלה, ושתיהן לא משיגות את התוצאות המצופות מהן.
ההתפרקות של הפועל חיפה באשדוד הייתה מבישה. לחוסר האחריות של לירן סרדל יש חלק גדול בתבוסה, אבל עוד לפני ההרחקה שלו הקבוצה של ניר קלינגר נראתה אבודה. הפועל חיפה נתנה הופעה טובה ביום שני בבאר שבע, וזו הבעיה של המאמן – הוא לא מצליח לשמר את היכולת של השחקנים שלו, כל שכן לתרגם אותה לתוצאות. הפעם אי אפשר להאשים את יואב כץ, הוא פתח את הארנק. מקבוצה כל כך עמוסה בכישרון ניתן וצריך לצפות ליותר.
למרות הקפריזיות שלו, איזי שרצקי בדרך כלל מספק לקרית שמונה כלים להתמודד על הפלייאוף העליון, הבעיה היא שהתוצאות לא מגיעות. הקבוצה הזאת כבר "הוכיחה" בעבר שפתיחה רעה יכולה להוריד אותה לתהומות. בלי קהל ביתי תומך ומתוך תחושה של "יהיה בסדר", היא כבר פלירטטה לא אחת עם הירידה. מבחינת מנחם קורצקי, ארבע תוצאות 1:1 רצופות והפסד לאחת הקבוצות החלשות בליגה הן רצף בלתי נסבל. בשבוע הבא מכבי חיפה מגיעה לקרית שמונה ואחר כך היא יוצאת למפגש בבלומפילד עם הפועל תל אביב. אלה יכולים להיות שבועיים גורליים מאוד עבור הקבוצה הצפונית, ובמיוחד עבור המאמן שלה.
