שלמה, מה היה הסיפור עם החומה ההיא? הגיע הזמן שאנשים יקבלו את כל התמונה.
"שיחקנו נגד אוסטרליה במוקדמות המונדיאל. שניאור וגרונדמן ביצעו שינוי בודד מההרכב ששיחק בניצחון על ניו זילנד 0:1. הם הוציאו את אלי דריקס ושיבצו אותי כבלם קדמי, לפני ניר אלון שהיה הבלם האחורי. אחרי שאלי אוחנה העלה אותנו ליתרון בפנדל, נפסק כדור חופשי לאוסטרליה. באימונים תרגלנו מספר רב של פעמים מצבים דומים, של כדורים חופשיים, ידענו על הבועט שלהם צ'רלי יאנקוס. הצבנו חומה בת 6 שחקנים לפני בוני גינצבורג. החומה סגרה מצוין, אבל מספר שניות לפני הבעיטה היא התפרקה, בלי הוראה או הסבר. דוד פיזנטי עזב את מקומו והלך אחרי חלוץ אוסטרלי סביב החומה, נוצר חור ענק מול הבועט לפינה הקרובה".
במגרש, אומר שלמה אילוז, בלם העבר של הפועל באר שבע ונבחרת ישראל, השחקנים לא הבינו על מה המהומה. "לא אנחנו ולא הצופים ראינו את החומה נסדקת. מי שזיהה את החור היה יורם ארבל ממגדל השידור. הוא הדגיש עם ה'זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה'. עד שריקת הסיום לא שמענו את האמירה שלו, רק בחדר ההלבשה הבנו מה קרה בדיוק בחומה. התקשורת חגגה על זה גם כשטסנו למשחקי הגומלין בניו זילנד ובאוסטרליה".
לפני שנמשיך עם אילוז, גם גינצבורג מספק הסבר משלו: "החומה עמדה בתחילת האירוע כמו שצריך, אבל לפתע התפרקה בתזוזה של שחקן אחד. אני אחראי על הצבת החומה, האחריות עלי. מה שאני שואל עד היום את עצמי זה למה לא זינקתי לעבר הכדור, אין לי תשובה לזה". אבי כהן הירושלמי מוסיף: "הכול קרה מהר, אני לא עמדתי בחומה, ידענו מה לעשות במצבים כאלו, היציאה של פיזנטי הייתה מהירה, איש לא הבין או הספיק לעצור את המהלך".
בהמשך, אילוז היה שותף למסע שהסתיים בכמעט העפלה למונדיאל. בניו זילנד ובאוסטרליה הוא לא שותף, אבל חגג בתיקו בסידני שהעלה את הנבחרת למשחקי ההכרעה מול קולומביה. "ישראל חגגה בחדר ההלבשה כמו ביום העצמאות. היה כיף לראות את השחקנים סביב ש.ג ואת האושר בהדחתו של פרנק ארוק. באוטובוס, שניאור וגרונדמן עצרו את שדר קול ישראל דני דבורין וביקשו ממנו לשוב ולשדר את תיאור הגול של אוחנה כפי שהועבר לישראל. דבורין לקח את המיקרופון המלווה, וחזר שלוש פעמים על התיאור לקול תשואות סוערות שנשמעו לתוך האצטדיון".
אקורד הסיום שלו בנבחרת היה הניצחון 2:3 על ברית המועצות ב-1990. "זה היה ניצחון ידידותי ענק ערב המונדיאל, בו החל עידן טל בנין, ורואי חדד הצעירים, בצל השביתה וההשעיה של תקווה, אוחנה ורוזנטל. נכנסתי כמחליף של מלמיליאן".
שלמה אילוז נולד בבאר שבע ב-13/4/1959. "ההורים שלי עלו לבאר שבע ממרוקו, אני הילד השמיני מתוך תשעה, נשוי פלוס 4. היום אני לומד בכוילל בבאר שבע, עובד ב"כיוונים", חברת בת של העירייה, כמנהל אחזקה במגרשי כדורגל, כדורסל וטניס".
איך התחיל הסיפור עם הכדור?
"התגוררנו בשכונה ד'. קראנו לשכונה 'הגטו' כי הבתים הארוכים הקיפו וסגרו על רחבה ריקה, בה שיחקנו כולנו. למדתי בבית הספר 'בן צבי' שכבר אינו קיים היום, אחר כך למדתי במשך שנה במכמורת וחזרתי לבית הספר התיכון עמל, הקרוב למגרש וסרמיל. הבית היה דתי, ובשישי ושבת הלכתי להתפלל בבית הכנסת. בגיל 14 או 15 השתתפתי בליגת השכונות של בן יעקב, הצטיינתי שם והמאמן חיים סנה העביר אותי לנוער של הפועל באר שבע, שם זכינו בתואר אלוף האלופים לאחר ניצחון על מכבי נתניה. אהבתי לשחק עם הנוער במשחקים מוקדמים של הבוגרים, שם הייתי תחת מעקב של אליהו עופר. הוא העלה אותי לקבוצה הבוגרת וצירף אותי למחנה האימונים של הקבוצה ברומניה, הפגנתי יכולת טובה בעמדת הבלם. עופר אהב לקדם שחקנים צעירים, הוא הקדיש להם המון ורבים במועדון חבים לו את הקריירה שלהם. הוא אהב שחקנים שנולדו בעיר".
בתחילת דרכו שיחק עם אלון בן דור. "הוא היה הבלם האחורי, אני הייתי הבלם הקדמי. פחדתי מאוד לעשות טעויות, אבל היה לי אופי חזק, כי מי שמגלה חולשה, האוהדים מקללים אותו".
איך זה להיות יחד עם שלום אביטן, מאיר ברד ורפי אליהו?
"בתחילת הדרך בבוגרים לא יכולתי אפילו לדבר איתם, הם היו כוכבי העל, וכל אחד משך לכיוון שלו. היו שחקנים גדולים נוספים כמו משה אבוגזיר, עובדיה צבי, אורי בנימין ומעל כולם אברהם נומה, שנתן את הגוף והנשמה עבור הפועל באר שבע ורק פציעה במניסקוס גרמה לו לפרוש מכדורגל".
תשווה בין הפועל באר שבע של אז להיום.
"איך אפשר להשוות בין וסרמיל עם יציעי החול והגבעות לטרנר? זה הבדל של שמיים וארץ. בזמני, כשהתוצאה הייתה תיקו, האוהדים מסביב כבר שרקו בוז. היום הכסף הגדול עושה את ההבדל, שחקני הרכש הזרים והישראלים הם בכל המועדונים, אין את החיבור של האוהדים לשחקנים כמו פעם".
הפועל באר שבע סידרה אותך כלכלית?
"בניתי בית דרך הפועל באר שבע, תודה לבורא עולם, אין לי טענות. שיחקתי בהפועל באר שבע בליגה 515 משחקים, יותר מכל שחקן במועדון".
הייתה לך הצעה לעבור למועדון במרכז?
"קיבלתי הצעה כספית מצוינת ממכבי נתניה, אבל אני לא יכול לעזוב את העיר, אני קשור אליה בחבלים בלתי נראים".
המהלך של החזרה לדת, הוא מספר, החל כשהיה שחקן. "זה קרה לאחר פטירת אימי. במהלך התפילות שכנעו אותי לנסות לשוב לדת, בעזרת אשתי חיה שהסכימה זה תפס תאוצה ואז הלך וגבר".
איך זה הסתדר עם הכדורגל?
"כשהקבוצה יצאה לבית מלון, צעדתי ברגל למגרש בו שיחקנו. פעם היינו במלון בבת ים, הלכתי שעות דרך החולות עד למגרש בראשון לציון. כשהיינו בכרמל בחיפה, ירדתי במהירות עד המגרש בקריית אליעזר. המגן גדי חזות התבדח ואמר שתפסתי בדרך טרמפ למגרש".
גם בני משפחתו בתוך הדת. "אחד הבנים עזב את הכדורגל בנערים ומתגורר בבית"ר עלית, בן אחר בבת ים והבנות מתגוררות באופקים. אני לא ראיתי כדורגל כבר 24 שנים, מאז פרשתי בעונת 1996/97".
זו גם הייתה העונה שבה השיג את התואר המשמעותי בקריירה שלו – זכייה בגביע המדינה כעוזרו של אלי גוטמן. "בשלבים המוקדמים זה הלך קשה, עברנו בהארכה ופנדלים את מכבי פתח תקווה והפועל כפר סבא, בחצי הגמר היה ניצחון ענק על בני יהודה ,2:5 ובגמר ברמת גן ניצחון על מכבי תל אביב 0:1 מהגול הנפלא של ג'ובאני רוסו. גוטמן רצה אותי בהפועל חיפה, אבל החלטתי להמשיך ולהתחזק בדת".
עשו לך משחק פרישה מכובד ביותר.
בהחלט כן, סגל נבחרת ישראל שכלל את אלי אוחנה, איציק זוהר, אלי דריקס ואחרים שהגיעו לבירת הנגב בנוכחות כעשרת אלפים אוהדים, היה מאוד מרגש".
