חצי שעה חלפה אתמול (ראשון) מפתיחת המשחק בסמי עופר והתוצאה על מסכי הענק הייתה 0:4 למכבי חיפה על הפועל תל אביב. לפני 10 שנים מכבי חיפה הייתה חזקה לא פחות, אבל תוצאה כזו, במשחקים בין שתי גדולות כאלה, לא הייתה יכולה להתרחש.
יש סדר בראשות הטבלה – מכבי חיפה בראש בפער של 4 נקודות ממכבי תל אביב והפועל באר שבע, ואז פער של 6 נקודות מהמקום הרביעי ו-8 מהמקום השמיני. כדאי לגעת בקצה התופעה שמתרחשת בכדורגל הישראלי, תופעה שמוכרת באירופה כבר עשרות שנים.
לא קבוצה אחת מעל, לא שתיים במאבק ביניהן, אלא שלוש: פורטו, בנפיקה וספורטינג בפורטוגל; אייאקס, איינדהובן ופיינורד בהולנד; פנאתינייקוס, אולימפיאקוס וא.א.ק ביוון; פנרבחצ'ה, גלאטסראיי ובשיקטאש בטורקיה; פלזן, ספרטה וסלביה פראג בצ'כיה; וכמובן ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיקו מדריד מדי פעם בספרד. באנגליה יש שש גדולות, אבל השלוש שרצות בשנים האחרונות הן בדרך כלל (פחות העונה) מנצ'סטר סיטי, ליברפול וצ'לסי.
זה סדר טבעי. יש קבוצות עשירות, שמנצלות את החומר המקומי כמעט עד תום ומתקנות את החוסר בחלונות ינואר ובאתנן נדיב לקבוצות הקטנות, מנצלות עד תום את מכסת הזרים וגם מאזרחות זרים אחרים. כל היתר זו תפאורה שיכולה לנצל עומס, רוטציה, זחיחות, הרבה מזל או יכולת של שוער, כדי לגנוב פה ושם נקודות.
אבל בישראל יש חמש קבוצות גדולות, שתיים מהן משתרכות בתחתית הטבלה. כל מה שיש לגדולות, אין להן, למעט דבר אחד: קהל. הן מנוהלות בצורה כזו שאו שהן מחליפות ידיים, או שהן מחליפות מנהלים, והתדירות היא בלתי אפשרית לשקט ויציבות שנדרשים במועדונים גדולים. המחיר שמשלמות ועוד ישלמו הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים הוא מחיר כבד. הדברים האלה נכתבים עוד בטרם משחק ההשלמה לסיום הסיבוב בין בית"ר ירושלים לבני סכנין, כשבית"ר כרגע מתחת לקו האדום. גם הפועל תל אביב הייתה שם, ויש מצב שעוד תהיה. יש גם מצב ששתי הקבוצות האלה יירדו ליגה, אם כי מותר להיות סקפטיים.
ה-4:0 אתמול בדקה ה-30 לא היה יכול להתרחש כמעט אצל אף קבוצה קטנה בליגה הזו, אבל יכול היה להתרחש אצל בית"ר ירושלים והפועל תל אביב. זאת עובדה, להפועל תל אביב יש שלושה הפסדים מול שלוש הגדולות ו-11 שערי חובה (ממוצע של 3.7 למשחק), לבית"ר ירושלים אותו דבר רק עם 13 שערי חובה (ממוצע של 4.3 למשחק). הפועל באר שבע למשל כבשה 4 שערים בממוצע מול הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים – במשחקי חוץ – ומול היתר 2.2. ופה טמון המלכוד הגדול של בית"ר ירושלים והפועל תל אביב והסכנה הגדולה שלהן.
הן לא יכולות לשחק כמו מועדונים קטנים שמביאים קהל מועט יותר. המחויבות הזו לקהילה, למוצר, ולתדמית המועדון גדולה במועדונים האלה מהמחויבות לתוצאה. הן משחקות כדורגל עם כלים של קבוצות תחתית, ובכדורגל בכלל – בטח הישראלי – זה מתכון לפיאסקו. לא להתבלבל, כל קבוצה משתי הגדולות הנחותות, השיגה את אותו מאזן בערך מול שאר הקבוצות. מה שמבדיל ביניהן הוא המשחק ביניהן, שנערך למרבית האירוניה ללא קהל.
עוד ניגע פה במאבק בצמרת, אבל נביט בפנים מכורכמות על מה שקורה בשני המועדונים הגדולים שקורסים לתוך עצמם, גם בלי חובות ל-CAS או למשה חוגג. לא חדלי פירעון אולי, אבל חדלי אופי.
יכול להיות שמכבי חיפה תטרוף את הקלישאה לפיה מי שמשחקת בשלב הבתים של ליגת האלופות לא יכולה לזכות באליפות, ויכול להיות גם שלא. דבר אחד בטוח, צפיפות המשחקים והעומס אולי היקשו על מכבי חיפה, אבל לא מנעו ממנה להשיג 85 אחוזי הצלחה בליגה לעומת 74 של שתי יריבותיה הגדולות.
הבעיה הגדולה של קבוצות ששיחקו בשלב הבתים של ליגת האלופות אינה ההווה אלא העתיד שנוקש בדלת: חלון ינואר וחלון יולי. פה כשלו רוב הקבוצות הישראליות ששיחקו בליגת האלופות, הן התקשו לשמור על הסגל שלהן יציב, ונקי מחלומות על התקדמות למועדונים באירופה. כדי שמכבי חיפה תנפץ את הקלישאה, היא צריכה להיות אקטיבית ולא פסיבית, חדה ודרוכה לכל שינוי, אמיתי או עתידי.
מבחינת כדורגל, הפער של מכבי חיפה מהדולקות אחריה הרבה יותר גדול מהמציאות (4 נקודות). חיפה כשלה מול הפועל ירושלים וריינה, נפילות חד פעמיות שלא הצביעו על ההמשך. מול יריבותיה היא ניצחה, 1:2 בטרנר ו-0:2 את מכבי תל אביב בסמי עופר. אולי הפרש השערים שלה פחות מרשים, אולי גם כמות הכיבושים וגם ההפסדים הם לא ברורים, אבל מכבי חיפה של העונה היא אחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים לא רק של המועדון, אלא של הכדורגל הישראלי. זרים בצבע – אחד אחד – ישראלים ברמה גבוהה מאוד, בעיקר נטע לביא שהוא כדורגלן הסיבוב שלי, ובעיקר מאמן שיודע לייצר קבוצה. גם אם יש פצועים והספסל לא תמיד איכותי – קבוצה שרוקדת על המגרש.
קשה להגיד את הדברים האלה על מכבי תל אביב למשל. היא לא רוקדת. במשחקים הראשונים של העונה היא דרסה, לא רקדה. היא משחקת טוב ונכון אבל משהו בהרכבים שלה, בחילופים שלה, במערכים שלה ובדרך שבה היא מנסה לנצח – משהו שם לא מזכיר קבוצה אלופה. מכבי תל אביב הלכה העונה על המוכר: שחקנים מוכחים, חלקם שיחקו בקבוצה בעבר, הגיעו אליה. גם המאמן. אבל אין דבר שקורה ב-2016 או ב-2020 שישחזר את עצמו בוודאות ב-2023.
איביץ' לא מצליח לייצר קבוצה שתוכיח עליונות ברורה, ברק בכר ייצר קבוצה כזו. ערן זהבי כבש חמישה שערי ליגה ב-13 משחקים, לעומת 12 בתקופה המקבילה בעונתו האחרונה במכבי תל אביב, בעוד שעומר אצילי, מלך השערים והמבשלים בעונה שעברה, הוא גם מלך השערים והמבשלים בעונה הזו. כשזהבי עזב את ישראל ב-2016, היה ממוצע הכיבושים המטורף שלו 0.78 שערים למשחק, לאצילי יש בשנה ובסיבוב האחרונים ממוצע של 0.63 למשחק. זה לא המספרים של זהבי – בואו לא נגזים – אבל זה מטורף בפני עצמו.
הפועל באר שבע היא הפתעת הסיבוב האמיתית – עזבו כרגע את הפועל ירושלים והפועל חדרה – כי היא מצליחה לשמור את עצמה במאבק האליפות, בדרך מרשימה לא פחות: היא ממציאה את עצמה מחדש. אליניב ברדה, שקיבל את המושכות בעונה שעברה בגלל אילוץ ונראה היה שמאלץ את עצמו לקבל את המושכות גם העונה, מנסה להיות מאמן ומנהל מקצועי באותה נשימה: הוא מנהל סגל, הוא מחפש פתרונות יצירתיים, והוא מנצל את מה שיש לו. רותם חטואל, מהספסל או בהרכב, מספק מספרים שציפינו מתומר חמד, שאסור לשכוח שהוא הרכש הגדול של הקיץ בבאר שבע. ולמרות שחמד לא עשה את זה, באר שבע לא ניזוקה.
את ההברקה הזו, רואים גם בהברקה השנייה, בצוותו של שגיב יחזקאל כמגן ימני. יחזקאל מסתובב בכדורגל הישראלי – ביותר מדי קבוצות – מאז העלה את נבחרת הנוער ליורו 2014. שחקן עם שליטה ותנועה וחוצפה, שלא הסתדר כמעט באף קבוצה, בעיקר גדולה. זה כמעט קרה גם בבאר שבע עד שברדה שינה לו תפקוד ותוך כמה שבועות שגיב יחזקאל בנבחרת, מה שלא קרה לו – והיה צריך לקרות לו מזמן – עם כל הפוטנציאל הגדול.
על הפועל באר שבע אמרו בשנות האליפות שהיא הפכה את טרנר למבצר. העונה מתברר שהיא הפכה לקבוצת חוץ. שימו לב, לא רק שישה ניצחונות חוץ בשישה משחקים בליגה. באר שבע לא הפסידה העונה בשום משחק חוץ, כולל בקמפיין (המפוספס) שלה בקונפרנס ליג וכולל במשחק אלוף האלופים בסמי עופר, אי שם בשיא הקיץ. אם באר שבע תפסיק לחיות מהאלתורים של ברדה ותחזיר את טרנר למעמדו המיתי, אין לדעת איך תסתיים העונה שלה.
במקום הרביעי, מה שנקרא "הכרטיס הנוסף לאירופה", נמצאת הפועל ירושלים ואחריה הפועל חדרה. כמה שזו הפתעה, זו לא באמת הפתעה. יש במועדונים האלה דרך (אגב גם למכבי נתניה שסבלה עד לפני שני מחזורים מצוות מקצועי שעף על עצמו, יש דרך). הפועל ירושלים זה מועדון שלא תלוי בגחמות של הכדורגל הישראלי, אלא בקהילה שלו. הוא אאוטסיידר, לכדורגל הישראלי וגם לכדורגל הירושלמי – גם המיתולוגי וגם זה שמוצג מעבר לכביש – וההצלחה של הקבוצה נובעת מהתעקשות על הדרך ולא משעבוד לתוצאות.
חדרה מראה שתאריך תפוגה לא בהכרח מקלקל את המוצר. היא ממשיכה במשאביה הדלים לגדל לקבוצות אחרות את השחקנים, ולנצל עד תום את העובדה שכולם אומרים "זהו, השנה הם חוזרים למקומם הטבעי". חדרה נמצאת במקומה הטבעי בליגה הזו: בין פלייאוף עליון לעוד עונה בליגת העל.
מי שכן הגיעה לתאריך התפוגה שלה היא עירוני קרית שמונה שהווייב שלה היה תלוי באופן מוחלט באיזי שרצקי וכשהוא התעייף, המועדון התעייף. אם שרצקי לא יגלה עזוז נעורים פתאומי, אנחנו ניפרד מקרית שמונה בסיום העונה.
745 אלף צופים הגיעו בסיבוב הראשון למגרשי ליגת העל, ממוצע של 8,285 צופים למשחק. אם נזרוק מהחישוב את שלושת המשחקים שנערכו ללא קהל, זה כבר 8,570 צופים למשחק. מדובר בשיא ישראלי, באירוע חסר תקדים, בהבעת אמון של הקהל הישראלי במוצר החבוט, במחירי הכרטיסים, בפקקים, במשחקים בשבת, בכדורגל המשמים לכאורה.
כדורגל הופך בישראל להיות סוג של בילוי מאסט, של יציאת משפחות לזמן איכות, של אווירה. כל הרנסנס של הכדורגל הייצוגי – נבחרות הגילאים, הנבחרת הלאומית, מכבי חיפה בליגת האלופות, הליגיונרים – נבנה בבסיסו מהבעת אמון של הקהילה. תארו לעצמכם 8,570 צופים למשחק. רבאק, יש בדיוק חמישה אצטדיונים שיכולים להכיל כמות כזו. אין אפילו די אצטדיונים בישראל כדי להתמודד עם התופעה. הכדורגל הישראלי הוא סולד אאוט.
