ברקת לא חוללה מהפכה בבאר שבע, אלא שינוי יסודי

אסי רחמים נולד ב-1971. גדל בשכונת בני אור, 200 מטר מהאצטדיון שלימים ייקרא וסרמיל, אבל אז הוא עוד היה אצטדיון הפועל באר שבע. את דור המייסדים, הקבוצה שב-1965 עלתה מליגה א' לליגה הלאומית, הוא לא זוכר.

כשבאר שבע לקחה שתי אליפויות ברציפות, באמצע שנות ה-70, הוא היה בן 5-4. אף אחד ממשחקיה הוא לא ראה. הדוד שלו התחיל לקחת אותו לכדורגל רק כשהיה בן 9-8. זה היה כבר סוף העידן של הקבוצה ההיא.

רחמים זוכר אצטדיון מלא קהל וקבוצה שכל שחקניה, כמעט כולם, באר שבעים. אנשים שפוגשים ברחוב. אורי בנימין נהג אוטובוס; מירו ברד בעל חנות ספורט בתחנה המרכזית – רחמים קנה אצלו את כפפות השוער הראשונות שלו; אצל עופר אכלו פיצות; ליעקב כהן הייתה – עדיין יש – מאפייה בעיר העתיקה. אפרים צבי ורפי אליהו אימנו אותו בקבוצות הילדים והנערים. עופר תמיד הסתובב באצטדיון, כל פעם בתפקיד אחר, אבל תמיד כבעל סמכות.

הגיע למגרשים כבר מגיל צעיר (מירן שפילברג)

**************

הלאה זה דוידי ואילוז, ויצמן, בן שאנן, אוזן, חזות, סתיו אלימלך, אמיר אביגדור, הוא עצמו. חלקם בני גילו, אחרים מבוגרים יותר, כולם כישרונות שחולקים ביניהם מכנה משותף: הם לא מממשים. כקבוצה, אי אפשר להפיק מהם שום דבר.

רחמים מתאר תהליך מוזר: באר שבע מגדלת שחקנים שאמורים להביא את הקבוצה לאנשהו ושום דבר לא קורה. הם מתאיידים. דורות של שחקנים, עשרות כישרונות , כולם ילידי העיר. קח כל אחד מהם בנפרד – יהלום לא מלוטש. כולם ביחד – ערימה מסוכסכת שלא מצליחה להפיק מעצמה דבר ואף אחד לא מוצא לזה הסבר.

הוא שם לב לעוד דבר: האצטדיון הולך ומתרוקן. עכשיו זה כבר וסרמיל, האצטדיון שופץ, אצטדיון גדול, כולו מושבים, 15 אלף מקומות, אבל הוא רק הולך ומתרוקן. בדרבי נגד בית"ר באר שבע היה מלא, אבל חוץ מזה רחמים לא זכה לשחק מול אצטדיון ביתי גדוש.

ועוד משהו קרה במקביל. המנהלים התחלפו כל הזמן. להב, פסח, זינו, באים והולכים וחוזרים. כולם אנשים טובים שרק רוצים לעזור ומממנים מכיסם ושום דבר הם לא מקבלים בחזרה חוץ מקללות. ועוד רגע הם פושטים רגל  ומה הם צריכים את זה, אבל עובדה שהם צריכים, כי שוב הם חוזרים. ואם לא הם אז אחרים, וכל אחד מביא את המאמן שלו והמאמן מביא את השחקנים שלו וכולם בסדר – שמות גדולים מצפון הארץ שרק באים בשערי האצטדיון  וקמלים.

זו באר שבע שכולם כבר מכירים: קבוצה מפוספסת שחיה על עברה אבל הווה אין לה ועתיד בטח שלא.

וסרמיל מלא. בתקופת רחמים זה לא מחזה שכיח (עדי אבישי)

רחמים לא רואה את עצמו משחק בקבוצה אחרת, בטח שלא חי באף מקום אחר, אבל בבאר שבע מחניק. ומייאש. אז הוא עושה גיחות קצרות החוצה, נשאר בקרבת מקום, לא הולך רחוק מדי: אשקלון, אשדוד, יבנה, מתאוורר וחוזר ושוב יוצא ושוב חוזר, אולי בסיבוב הזה משהו ישתנה. "כשחקן, מגובה הדשא", הוא אומר לי, "אתה תמיד אופטימי, תמיד מאמין, כמה כבר אפשר להפסיד? ופתאום נופל עליך גביע והשנה גמרת במקום הרביעי, אז בשנה הבאה בטח תגמור שלישי ואחר כך אלוהים גדול. ככה הרי שחקנים חושבים. הם חושבים שהדברים מקריים ואם זה קורה לאחרים אז למה לא להם?".

אבל אלה סיפורים שאדם מספר לעצמו כדי להשתכנע שהוא עוד יכול להיחלץ משם ושההווה אולי לא משהו אבל העתיד יהיה. זה לא מה שקורה בבאר שבע. ומה שנשאר מהעבר המפואר זה וסרמיל שומם, מלא קרחות, איזה 2,000 איש שצועקים ומקללים ומחכים לך אחרי המשחק ואסי רחמים מכיר כמעט את כל אחד מהם באופן אישי.  עכשיו זה מתחיל להיות ברור – בבאר שבע שום דבר לא יכול לגדול. זו אדמה חרבה, אדמת מלח.

*********

כשרואים מה קרה בפועל באר שבע מאז שברקת הגיעה, אז אפשר לשכוח שהיא לא באה לשם כדי להקים אימפריית כדורגל. היא באה לתרום לקהילה.

ברקת, בשל קשריה המשפחתיים, מזוהה עם הייטק, עם ביזנס, עם כסף, אבל אם היא אומרת לטרנר ואלאלוף, שהפצירו בא לקחת את המועדון, שכדורגל לא מעניין אותה ושהיא מוכנה לתרום מתנ"ס בשכונה ג', אז טרנר ואלאלוף היו לוקחים מתנ"ס בשכונה ג'. בשמחה הם היו לוקחים, כי למה שמישהו ייגע בהפועל באר שבע? זה הרי עסק מת. יצחק תשובה הרבה יותר קרוב למכבי נתניה מכפי שברקת הייתה קרובה לבאר שבע, אבל תשובה מוכן לתרום לנתניה חדרי הלבשה, לא להעמיס אותה על כתפיו, כי נתניה זה עסק מת. 

הגיעה כדי לתרום לבירת הנגב (דני מרון)

כשברקת מגיעה לבאר שבע ב-2007, אסי רחמים הוא השוער שלה. שנתיים קודם הוא חזר מאשדוד. באר שבע ירדה ליגה והוא חזר הביתה. יכול היה להישאר באשדוד עוד כמה שנים ולסיים שם את הקריירה, אבל העדיף לחזור, לנסות לחזור עם הקבוצה לליגת העל.

ברקת מבינה בכדורגל, או שלא, אבל בבני אדם היא מבינה, וזה מרשים אותה. היא מסמנת אותו כמי שעשוי מהחומרים המתאימים, מישהו שאפשר לבנות עליו, פרטנר, אפשר לחלוק איתו, לשתף אותו בחזון שלה. זה עוד בשלב שברקת נתפסת כמו ארנק שמבקש להתרוקן. בנוסף לכל היא גם אישה, מה היא מבינה בכדורגל. 

************

עקביות, יציבות ושיטתיות הן מונחים והגדרות שהכדורגל שלנו לא עושה בהם שימוש תכוף. הוא מאמין בזעזועים, לא בתהליכים. תמיד "דרוש זעזוע" –  כמה פעמים המונח הזה מתגלגל במציאות היומיומית של הכדורגל הישראלי?

באר שבע תחת ברקת ממשיכה להיכשל, שנה ועוד שנה ועוד שנה, וזו עדיין אותה קבוצה פתטית, מגוחכת, נלעגת אבל זה רק כלפי חוץ, כי בפנים מתרחשים דברים. בפעם הראשונה רחמים רואה ש"סבלנות" ו"דרך" הן לא סתם מילים. יש להן משקל ב"תרבות ארגונית", שגם זה לא סתם מונח.

הוא רואה את זה כל יום  מחדש כי ברקת – למרות הכישלונות שלה ואף על פי שהיא מתחילה להיתפס בחוץ כפראיירית שמאמנים ושחקנים מהמרכז באים לעשות עליה סיבוב –  רואה הכל, מעכלת, מסיקה וטועה רק פעם אחת. את זה רחמים רואה ולכן הוא גם אופטימי. אין לו ספק שזה יקרה. הוא רואה אישה שמנהלת: בלי אגו, בלי לחץ. משתפת, קשובה, דנה, מקבלת החלטות.

התהליכים מסודרים, מבוססי תוכנית. יש סטייה מהתכנון, מפיקים לקחים, מתבצע תיקון, ממשיכים באותה דרך. בוקר לאחר התבוסה למכבי בגמר הגביע בעונה שעברה התקיימה ישיבת הנהלה שעסקה בתוכניות השיווק של המועדון לקראת המעבר לטוטו טרנר. מילה לא נאמרה על מה שהתרחש לילה קודם בסמי עופר.

האינטואיציה של ברקת הובילה לשידוך (דני מרון)

*******

באותו בוקר זה כבר היה ידוע. אלישע לוי, שאימן את הקבוצה, בנה וייצב אותה במשך שלוש עונות, לא ימשיך. זה נתפס אז כשטות, כהחלטה חובבנית שהתקבלה ערב משחק הגמר והכתיבה את מהלכיו. ומי בא במקומו, כביכול כדי להצעיד את באר שבע לשלב הבא? ברק בכר, מאמן צעיר. היה העוזר של רן בן שמעון בעונת האליפות בקריית שמונה ועשה שם עבודה טובה כמאמן ראשי, זכה בגביע המדינה. אבל זה בקריית שמונה, תחת שרצקי, אצל שרצקי כל אחד מצליח. אז אם זה תקף לגבי רן בן שמעון, למה שזה לא יהיה תקף לגבי העוזר שלו?

"עשינו על בכר עבודה", אומר המנכ"ל רחמים, "ביררנו, למדנו, בדקנו, התהליך לקח זמן, לא נשלף מהמותן, אבל בסופו של דבר נשארה שאלה אחת פתוחה שלאף אחד לא הייתה תשובה: האם הוא יכול להביא לבאר שבע אליפות? וזה מה ששאלתי את אלונה. היא אמר 'כן'. שאלתי 'מאיפה את יודעת?'. היא אמרה 'יש לי אינטואיציה'".