והוא רק התפלל להיות בחצי

מאת: אייל לחמן      צילום: Gettyimges

במפתיע, זה היה ערב של גשם זלעפות, ביום בין אביב לקיץ בשנת 1974. התכנון לנסוע לבלומפילד לא התממש, ולגמר הגביע בין הפועל פ"ת להפועל חיפה נאלצתי להאזין ברדיו. 90 דקות מאופסות שלחו את הקבוצות להארכה, ואני שם ליד הרדיו, הבנתי שכבר הולכים לפנדלים. 

לא נורא חשבתי, בכל זאת יש לנו בפ"ת את משה שווייצר ושמוליק רוזנטל. בועטים בחסד. רק שלא לקחתי בחשבון את אינצ'י וליפשיץ.  בדקה ה-118 זה קרה. יצחק אינצ'י הגביה, יוסי ליפשיץ התרומם, נגח, והכניע את יצחק ויסוקר. הלם. שנים לא שכחתי איך הלך לי הגביע הזה.

את אמציה לא אשכח. אמציה לבקוביץ' כמובן. שנות התהילה שלו בבאר שבע הגדולה עם לילו עופר, ברד ונומה, כבר היו מאחוריו, ובתחילת שנות ה-80 הוא נחת בהפועל פ"ת. זו היתה גרסה דומה לב"ש. שוב קבוצת מרכז הפועל ותיקה עם קהל אוהדים גדול ואיצטדיון אפור (האורווה). 

אך אמציה כבר לקח אליפויות, וכאן הוא חשב על גביע (אחד כבר היה לו בארון עם עוד קבוצת מרכז הפועל ותיקה עם קהל אוהדים גדול ואיצטדיון אפור – הפועל ירושלים). כנער צעיר הייתי מבקר ברוב אימוניו המרשימים של אמציה, ואת הנאום ההוא לא אשכח לעולם. "דעו לכם שמפעל הגביע מרגש יותר מאליפות", הוא אמר לשחקניו. אמר וצדק.

עוד כנער נדבקתי בחיידק ורציתי גביע לעצמי. התחושה הזו ליוותה אותי כל חיי. זה התחיל עם קבוצת הילדים של הפועל פ"ת בגמר הגביע באיצטדיון ר"ג כעוזרו של אברהם גרנט, והמשיך ב-1995/96 אז הגעתי עם קבוצתי הראשונה, הפועל ראשל"צ, לגמר  והפסדתי 4:1 למכבי הדאבליסטית של קשטן. אז גם הבנתי – אם לא גמר, לפחות להגיע לחצי. אין כמו החצי. יותר טוב מגמר. מי בכלל צריך גמר? החצי מספיק. זה ה-אירוע, ושם אני רוצה להיות.

***

2003/4 נפתחה בסערה עבור בני סכנין. בפעם הראשונה בתולדותיה היא הגיעה לליגת העל. מפגשים עם מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, ביקורים בבלומפילד. אז מי כבר סופר את הפועל הרצליה בשלב מוקדם בגביע? אבל אני הייתי למוד אכזבות. זכרתי היטב מה קרה לי בעונתי השניה בראשל"צ אז היינו עסוקים במאבקי הישרדות והודחנו מהגביע על ידי אשקלון מהליגה הנמוכה. תחושת ההשפלה ההיא לימדה אותי לקח, ומאז, כל שנה, המשחק הראשון בגביע הוא תמרור זכרון.

כך או כך, המשחק בהרצליה נפתח באופן מחריד. נראינו רע. בדקה ה-23 אני עושה מעשה ומוציא את אוליביה בראסארט, שחקן זר צרפתי אדיש למעמד, ומכניס במקומו קשר אלמוני צעיר בשם חאלד חלאיילה. סכנין התעוררה, כבשה פעמיים ועלתה לשלב הבא.  

אני נושם לרווחה. אך לא לזמן רב. בסיבוב הבא המפגש מול נצרת עילית הולך לדו קרב מהנקודה. את הפנדל השביעי לא אשכח. ארנסט אטצ'י, הבלם הקמרוני שהגיע משרלרואה, בכלל לא רצה לבעוט. אני זוכר את הכדור מתגלגל לאיטו לעבר השער. עד היום הוא בקושי הגיע. עלינו בשיניים לרבע הגמר. ואני רק רציתי להיות בחצי, וזהו.

כל מה שהיינו צריכים עכשיו זו הגרלה טובה. מה קיבלנו? מכבי ת"א. האלופה המכהנת, לא פחות ולא יותר. פתחנו בסערה והובלנו 0:1. מכבי לחצה, אבל לא סיכנה. הזמן חלף לו, אנחנו כבר מצפים לשריקה. ואז, רגע לפני הסיום, ג'ון פנטסיל נגח פנימה והשווה. הייתי בשוק. הולכים להארכה כשהמומנטום כולו עם מכבי. 

אני משנה שיטה, נותן נאום, מחבר את השברים ואחרי עוד 30 דקות, זה נשאר 1:1. פנדלים. כאן אני רגוע. היו לי בועטים טובים, קרי רוח. קמוקו קמארה השוער, אסולין, עבאס, תומר אליהו. כולם ווינרים ורוצים לבעוט את החמישי. אסולין נבחר. אני נושא עיניי למרומים. ליאור יורה פנימה, מכבי בחוץ. ואני מה כבר ביקשתי? להגיע לחצי.

המשימה הבאה היא מ.ס. אשדוד. באותה עונה היא קבוצת גלקטיקוס. ג'קי השתגע והחזיר את חיים רביבו. השניים החתימו את איציק זוהר, שי הולצמן, יוסי אבוקסיס, אסי דומב, אילן בכר ושוקי נגר. יוסי מזרחי אימן. 

יוסי אבוקסיס. שיחק באשדוד בעונת הגלקטיקוס  (עדי אבישי)

פלאשבק: ביום שני גשום בפברואר סכנין מנצחת בליגה את אשדוד 0:1 בדקה ה-90. בצהריים אביביים במרץ סכנין כובשת בדקה ה-5 (גבריאל לימה) ומנצחת ברבע גמר גביע הטוטו את אשדוד 0:1. 

אני שואל את עצמי – האם אחרי שני 0:1 דחוקים, יש לנו את הכוחות לנצח אותם שוב גם באפריל? 35,000 צופים בר"ג רואים את סכנין מגיעה נלהבת ומוכנה. מלאכת סגירת הכוכבים של אשדוד לא היתה פשוטה. 12 דקות לסיום זה בא. עבאס סוואן ירה למשקוף ופנימה. והניצחון, איך לא? שוב 0:1. סכנין בגמר!

***

לקראת משחק הגמר, הפועל חיפה הגיעה למלון בתל אביב. לובי מפואר, ארוחת גורמה, סדינים צחורים, פוך מפנק. השחקנים של סכנין ישנו בבית. הכנה רגילה, פשוטה. את המתח באוויר אפשר היה להרגיש כבר  באימון המסכם, אותו הפרו רק מצלמות הטלוויזיה וכתבי הערוצים השונים. 

כולם הגיעו למגרש האימונים הקטן והמנותק שבשדות בין סכנין לעראבה. הווינרים שלי הבינו עניין. קצת מחייכים, הרבה רציניים. אסיפה טובה, וידאו על היריבה, וכמו לפני כל משחק חוץ, קובעים עם מוג'יב הנהג את המסלול ואת תחנות העצירה.

הפועל חיפה מגיעה מהמלון לאיצטדיון שעתיים לפני המשחק. האוטובוס של סכנין חונה ברמת גן רק 50 דקות לפני השריקה. האיחור "סידר" לשחקנים לראות מקרוב את נהירת הקהל, את התמיכה לה הם זוכים ואת הטירוף. רפי כהן החלוץ התלבש, יצא לדשא, וחזר אחוז תזזית. "בחיים שלי לא ראיתי קהל כזה", אמר במנהרה. דני קורן, עבורו זה היה משחק פרידה, סיפר שבעלייה למגרש הוא הרגיש רעידת אדמה. 40,000  אוהדים מסכנין מילאו כל פינה באיצטדיון. גם אישתי ואבא שלי היו שם, וראו את חיפה מובילה 0:1 במחצית.

אני מאחל לכל מאמן אמונה בשחקנים כמו שלי היתה בעונה ההיא. בהפסקה כבר בירכתי אותם: "מזל טוב, אתם מנצחים היום". מיד בפתיחת המחצית השניה אבי דנן נוגח קשתי מעל ענאן פרו ופנימה. 1:1. צמד של אסולין ושער של דריוס יאצקביץ' הפולני נותנים את האות לחגיגות. האיצטדיון על סף התפוצצות.  דני נוימן צעק להורסקי: "עמית, זה ר"ג או המרקאנה?". עשרות אלפים ביציעים חוגגים, אבא שלי מחבק אותי, מתרגש בשבילי, מזיל דמעה. ליבי גועש.

***

נוסעים לחגיגות בעיר. ביקשתי להגיע עם הרכב שלי שחנה בהרצליה. לאורך רחוב אבא הלל שכנים במרפסות, מנופפים לאוטובוס של סכנין. היה נראה לי שהמדינה כולה בהלם. אני יורד בצומת כפר שמריהו, חוצה את הכביש על הגשר ומסתכל למטה: מתחתיי מאות מכוניות עם דגלים אדומים. 

צופרים, שרים, רוקדים. מראה שלא יישכח. נכנסתי למכונית, קפצתי לראיון בערוץ הספורט, אספתי חברים והחלטתי לא לנסוע דרך כביש החוף העמוס אלא לקצר דרך ואדי ערה. חושבים שזה עזר לי? גם הכביש הזה היה חסום. בכל צומת בוואדי אלפים הניפו את דגלי הקבוצה וחגגו. המונים  נדחסו וכמעט הרימו את הרכב שלי באוויר. אקסטזה.

לסכנין עצמה הגענו ב-23:00. חנינו בכניסה לעיר והתחלנו לצעוד ברגל לעבר ביתו של מאזן גנאים בכיכר המרכזית. ל-20,000 תושבי סכנין מצטרפים אלפים מתושבי המגזר. המראה בלתי נתפס. מספר אוהדים מזהים אותנו, ולפתע אני מוצא עצמי מונף/מועף באוויר לעבר המרפסת של מאזן. 

התמונה משם נדירה. המוני אדם, זיקוקים, חזיזים, פיצוצים. בואנוס איירס קטנה עליהם. שהרי אין כמו שמחת עניים, אין כמו גאוות המיעוטים, ואין כמו ישראל שברגעים כאלה מפרגנת.

בשערי העיתונים למחרת הופיע הכיתוב "מברוק" בערבית. כשהעיתונים הללו עוד ירדו לדפוס בלילה, אנחנו עשינו בדממה שקטה את הדרך חזרה למרכז. היינו  כחולמים. הרי בסה"כ רצינו להגיע לחצי גמר.