כשאלה הפועל ב"ש ובני יהודה זה קל: למכבי ת"א וחיפה זה בחיים לא היה קורה

1

יום של חצי גמר גביע, יום של אחרי מלחמה ברוב הארץ (לא נשכח שאצל אחינו בצפון המצב עדיין קשה ונאחל לצה"ל לכתוש את האויב עד אבק). מה אדם יכול לבקש לעצמו מלבד קצת שפיות, קצת אסקפיזם, קצת חוויות? והנה, באמת, באדיבות ההתאחדות לכדורגל – התקבלה חוויה קיצונית באזורנו – חצי גמר גביע המדינה בין הפועל ב"ש לבני יהודה. מה אתם רוצים? יגידו לכם פרנסי ההתאחדות, הייתה פה חוויה מ-ש-ג-ע-ת, 0:2 אחרי עשר דקות, 2:2 בשני שערי שוויון דרמטיים, הארכה מותחת וכמובן – סוף טוב שבו הקבוצה הבכירה יותר מנצחת.

אז זהו, שלא. ממש לא.

כמו המאמנים שלא רוצים לדבר על שופטים ואז מדברים רק על השופט – כך גם אני לא רוצה להיכנס ל"אם", אבל בחיאת, אם משחק חצי הגמר ששובץ ליום שאחרי הפסקת האש שכפה טראמפ על העולם היה מכבי תל אביב נגד מכבי חיפה, הוא גם היה משוחק בלי קהל בגלל "אילוצי לו"ז"? מישהו באמת מאמין שדבר כזה היה יכול להתרחש?

אבל פה מדובר בהפועל ב"ש, שהקהל שלה משפיע על עולם הכדורגל פה אפילו פחות מהקהל של עירוני מודיעין, ובבני יהודה, שכבר אין לה ביציע ומסביב למועדון את הפרצופים המשכנעים שהיו לה פעם, עם זיפים מאורניום מעושר, כרס של לאפה חלוויאת ב-2 בלילה וכפכפים גם בחורף. איזו עצלנות מחשבתית, איזה תת תפקוד, איזה תירוץ גרוע, איזה עונש לא מידתי לשני קהלים איכותיים, איזו חגיגת כדורגל מעפנה קיבלנו מול היציעים הריקים של בלומפילד ושירת האדירים של 2000 אוהדי בני יהודה שחיכו בחוץ.

2

הפועל ב"ש יכולה לסמן את המשחק אתמול כהצלחה, כי המטרה הושגה – להעפיל לגמר הגביע. אבל אם אני רן קוז'וך, אני לוקח אדוויל כל שעתיים בגלל שהקבוצה שלי נראית רע, זחוחה, לא יעילה ומתחיל להתגנב ריח של משברון לכל הסיטואציה. זה לא רק אובדן היתרון הכפול בזמן הפציעות מול בני יהודה (אם כי זה לכשעצמו – שיא מכובד מאוד), זה גם אובדן היתרון מול הפועל פתח תקוה בשבת האחרונה. ב"ש שמטה, למעשה, פעמיים ברצף יתרון מול קבוצה שהיא אמורה לדפדף בקלות.

אתמול, למשל, בחצי השעה הראשונה התוצאה הייתה צריכה להיות 0:4 ואף אחד לא היה מרגיש שזה לא שפוי. במקום זה, ב"ש הורידה לאט לאט את הרגל מהגז, וה-0:2 שהחזיקה מהדקה העשירית הפך להיות הנורמה. לאט לאט כולם התרגלו, ב"ש הלכה לישון והתחילה לחשוב על מכבי ת"א ופתאום התעוררה לחגיגות של אדר רטנר אחרי ה-2:2. מאוד לא תואם את הפאסון של הקבוצה שרוצה להיות אלופת המדינה בעוד חודש וחצי. המשחק בבלומפילד מול מכבי ת"א בתחילת השבוע הקרוב הוא הזדמנות אדירה עבור ב"ש להוכיח את עצמה מחדש, רגע לפני שבית"ר ירושלים הורסת לה את החלומות.

3

גביע המדינה הוא כלי עבודה מצוין עבור בני יהודה, שמתקשה מאוד לצאת מכבלי הליגה הלאומית וספק גדול אם תצליח לעשות את זה גם השנה. חצי הגמר אתמול וכמובן הניצחון על בית"ר ברבע הגמר הזכירו, שוב, שמדובר בקבוצה שגדולה בהרבה על הסיטואציה בה היא נמצאת, עם קהל שגדול בהרבה על רוב הקהלים שנהנים כרגע מליגת העל, ושיש פה משהו להתגעגע אליו, בטעם של פעם – לפני שהעולם השתגע סופית.

הסיכוי של בני יהודה לעלות הוא נמוך, כי היא תצטרך לנצח בשמונה מתשעת המשחקים שנותרו לה בלאומית, אבל העונה הזו, מוחמצת ככל שתהיה, יכולה להיות גם קרש ההצלה של המועדון: אלי לוי לקח קבוצה שבורה ומנופצת והפך אותה לחזקה ומגובשת מאוד, נוקשה ולא נבהלת. גם כשב"ש הפעילה את המכבש בחצי השעה הראשונה אתמול, בני יהודה לא נכנסה להיסטריה ולא התפרקה.

ובכלל, במשך שנים בני יהודה הייתה הקבוצה שמאבדת יתרון של שני שערים בזמן פציעות, לא זו שמוחקת פיגור של שני שערים בזמן הזה. הקהל, שהיה יכול לבוא אתמול בהמוניו ובסופו של דבר חיכה מחוץ לבלומפילד בחלקו הלא קטן, יודע להוקיר את השינוי ואת הלוחמנות הזו. לאלי לוי נשאר להוריד את החבר'ה לקרקע, בכל זאת: התחנה הבאה – קריית ים.