הבמות כבר הוכנו, סיכומי העונה החלו, אבל רגע, נותר עוד משחק אחד: גמר גביע המדינה. והפועל תל אביב רוצה לעשות בדיוק את מה שעשה מועדון פאר אחר – מכבי חיפה – להשאיר עשור שחור מאחוריה. קבוצת גביע טיפוסית פעם קראנו לאדומים. הייתה מאז עונה אחת באמת בצמרת (עם רן בן שמעון) ואיזה שנתיים שניצחנו בדרבי, אבל נראה שהבישול הגאוני של סלים טועמה לנוסא איגיבור, שגאל אותנו מהארכה באצטדיון רמת גן הישן – היה החיוך האחרון שלנו. בשביל להזכיר רגעי השפל אפשר למלא ספר שלם.
מאז אותו ערב ועד לימים האחרונים לא היה טירוף כזה בקרב האוהדים לדעתי, כפי שאני חי ומרגיש את זה. הניסיון הנואש של רבים להשיג כרטיס בקבוצות הפייסבוק, בפורומים, בוואטסאפ. אנשים סופרים את הדקות, לא פחות. הרעב בהפועל תל אביב הוא עצום. בלומפילד המחודש אמנם לא מוצלח כמו סמי עופר, אבל בלומפילד ל-90 דקות יכול להפוך לאנפילד של פעם.
דווקא בעונה שעברה היה סיכוי טוב יותר לזכות בגביע. הפועל הפכה לקבוצת צמרת צעד אחר צעד בזכות רצף ניצחונות מרשים, היריבה בחצי הגמר הייתה קבוצה מהליגה הלאומית וגם הפועל באר שבע שהמתינה לאחר מכן אינה קבוצה שאי אפשר לנצח. הפעם זה יכול להיות גדול ומרגש יותר מול מכבי תל אביב הערב (רביעי, 20:30), לעיני אצטדיון מלא, חתיכת היסטוריה. כל עכבה לטובה, אמרו פעם.
הפועל קבוצה אחרת מאז ינואר, זה נכון, אבל אני לא התרגשתי עד דמעות, בלשון המעטה, מהשינויים שנעשו וגם מהתוצאות. ביחס לקבוצות התחתית האחרות, בדגש על צמד היורדות שגם אותן לא ניצחנו (הפועל כפר סבא ובני יהודה)– זה היה הגיוני, צפו ומתבקש להישאר בליגה, ויפה שעה אחת קודם. "מסע הישרדות הירואי" זה אולי ב-2007/08, עם צמד הבולגרים ואלי גוטמן, והשלב הבא היה קבוצת צמרת. ואז דאבל מצמרר.
נעזוב את זה שקבוצה רצינית הייתה יכולה להחתים את דן איינבינדר המצוין כבר בקיץ, וגם בן ביטון חיזוק חשוב מאוד, אבל שאר שחקני ההתקפה לא מספיק טובים. הסגל מבולגן. זו לא קבוצה שבהכרח תגיע לפליאוף העליון בשנה הבאה. שלומי אזולאי, רז שטיין וגם לידור כהן שנפרד – לא הותירו חותם.
רק פעם אחת העונה ניצחה הפועל במשחק בית – את הפועל חדרה איי שם בחודש נובמבר, מה שמצריך עבודת חקר מעמיקה אם זה קרה איי פעם ובכלל. אני חושב שלא אבל למען האמת – אין לי אומץ לבדוק. אמנם ככה זה בכדורגל הישראלי, כשאין על מה לשחק מורידים רגל מהגז, מעגלים פינות, מתאמצים פחות, אבל המשחקים האחרונים מותירים מקום גדול לדאגה.
אושר דוידה יהלום, אבל עומרי אלטמן לדוגמה כבש מחצית משעריו מהנקודה הלבנה. משחק ההתקפה של הפועל מאוד-מאוד לוקה בחסר. היא כבר עשתה מתפרצת נפלאה בדרבי ובאותו 1:1 בסיבוב השני, אני מודה – למשך דקות ספורות הייתה לי התחושה שאפילו ננצח. זה לא קרה מאז 2014 – שבע השנים הרעות. הפועל תצטרך הרבה לב, נשמה ומלחמה כמובן, היא לעתים נוטה להרים ידיים כשהיא סופגת ויש לה סף שבירה נמוך – אבל היא צריכה גם לשחק כדורגל.
גביע כל כך חשוב למועדון הזה. מעונה סתמית לחלוטין, ושלא יספרו לכם סיפורים – היא יכולה להפוך לנקודת ציון. שמעון גרשון, שם שבזמננו הנוכחי כבר אסור לומר בשער 5 – סיפר פעם כי הפנדל שכבש נגד בית"ר ירושלים ב-1999 היה זה שהוציא את המועדון הזה מחושך לאור. שנה לאחר מכן הגיע הדאבל. בין 1998 ועד 2012 הפועל זכתה בשבעה גביעים ושלושה מהם ברציפות. בכל זאת, שיא אחד כן יש לנו. בין אם בשערים מאוחרים, בין אם במשחקים שנסגרו מוקדם (כשטועמה מנע מהירוקים דאבל ב-2011) והיו שם גם קרבות פנדלים או גיבורים בלתי צפויים כמו איליה יבוריאן. האם אפשר לקוות שארנסטס שטקוס יהפוך ליום אחד לשביט אלימלך? שלידור כהן יתחפש לסלים טועמה? (הדימיון היחיד: העמדה על כר הדשא). אומרים שלגביע חוקים משלו.
כמובן שעבודה של מאמן לא נמדדת ביחס לגביע, טורניר טריקי. ניר קלינגר, עם ההישארות בליגה, בערך, קיבל את ההמשכיות לה כה ציפה. מאז אלי גוטמן אף מאמן לא החזיק כאן שנתיים. אני לא דוגל במהפכות בכל שנה וחושב שהיצע המאמנים כאן דל מאוד. לדעתי שרון מימר או חיים סילבס לא היו עושים עבודה טובה ממנו. אך אסור לנוח על זרי הדפנה. ואם קלינגר יניף את הגביע, אתם יודעים מה – זה יכול להיות התואר הכי גדול בקריירה שלו. באותו הווליום כאשר כמאמן צעיר במכבי ת"א הוא זכה בתואר על חשבון מכבי חיפה של יצחק שום ב-2003.
זכייה בגביע כמובן לא תבטיח שהעשור הזה יהיה מטורף כמו העשור הראשון של שנות ה-2000, אבל אולי זה יהיה צעד ראשון להחזרת המועדון, לאט לאט ובזהירות – קרוב למקום הראוי לו. אולי זכייה בגביע תיתן תקווה שהעשור הבא לא יהיה גרוע כמו זה האחרון, ושמלחמת ההישרדות, כך אנחנו מרגישים – תיפסק. אוהדים של קבוצות אחרות מדברים על משבר. הם כנראה לא יודעים מה עבר עלינו, אוהדי הפועל תל אביב. אין קהל שראוי יותר לתואר מאשר הקהל הזה שתומך ללא רבב. הגיע הזמן אומרת אמי.
מה דעתך על הכתבה?