כמה שאני מתגעגע לפעמים לדוביד שוייצר. הוא לא רק היה בשעתו המאמן הטוב ביותר בארץ, הוא גם אבחן את הכדורגל הישראלי באופן חד וברור. זה לא רק "הדג על הצלחת כי הוא פתח את הפה", זה גם המשפט הנכון ביותר שנאמר אי פעם על הכדורגל הישראלי ועל העוסקים בו: "יד רוחצת יד, חבר מביא חבר, כולם עובדים על כולם".
ככה הפיל הכדורגל הישראלי את שרת התרבות והספורט מירי רגב, שעד שתלמד למה התכוון הכריש, תהיה כבר שרת המשפטים או התקשורת בממשלה הבאה.
לא יודע מהם כישוריו הניהוליים או המקצועיים של פרננדו היירו. אני יודע שהוא היה בלם לא רע שגם עזר לשלמה שרף להעיף בשידור חי את השוער רפי כהן מהנבחרת. זה גם לא מעניין מה כישוריו הניהוליים או המקצועיים של היירו, ולו מן הסיבה הפשוטה שבארבעה חודשים, בחצי שנה או אפילו בארבע שנות עבודה מאומצת, הוא יתקשה לקדם את הכדורגל הישראלי מהבור שבו הוא נמצא.
היה בלם לא רע, אבל זה לא מספיק כדי לשקם את הענף (Gettyimages)
קשה לי למצוא הגיון במתן שכר מופרך ליועץ זר, שאפילו לא דובר אנגלית רהוטה, שיצליח אפילו לאבחן את כל המחלות של הכדורגל הישראלי. היירו הוא לא סטנלי פישר, שבא לרפא את המדיניות המוניטרית. הגיע דובר עברית, מראשי המערכת הבנקאית בארה"ב, שהכלכלה שלנו מנסה לחקות אותה ועל הדרך הזו הזיז דברים ויצר שקט במערכת.
היירו לא שם. למעט העובדה שהוא חבר של חיים רביבו – איש יקר ורב זכויות – אין לו שום נגיעה לכדורגל הישראלי. גם לא מחכה לו פה סתם עבודה. יש פה חורבן של שנים. תשתיות רקובות של ניהול, אימון ותרבות ספורט. לא רק בכדורגל, בהכל.
היירו לא יצליח לעשות פה כמעט כלום, אבל לבזבז מכספי המדינה 200 אלף יורו, קרוב למיליון שקל, הוא בהחלט יצליח. מה שבטוח, שהוא יצליח להוכיח לעם ישראל כי מירי רגב תותחית, בולדוזרית חסרת תקדים, שנכנסה לעובי הקורה ופשוט הרימה את הספורט מהתהומות שהצליחה לימור לבנת להוליך אותו אליהם.
קרוב למיליון שקלים שיראו את פועלה של ח"כ רגב (Gettyimages)
לכדורגל הישראלי צריך תכנית. אפשר לקחת את תכנית העבודה של הכדורגל הגרמני, של הכדורגל הספרדי, של הכדורגל האנגלי, לא חשוב של מי, העיקר תכנית עבודה.
לתוכנית הזו מפרט טכני ברור: צריך להצמיד מפקח על. הוא בהחלט יכול להיות משלנו, אבל אם מתעקשים גם איזה פנסיונר זר, שייקח 20 אלף יורו בחודש, שיהיה פה שנים, יישרף בשמש, יריח גבעולי דשא סינתטי, ייתקע עם האוטו באמצע שבר ענן באיילון, ועל הדרך יבין איפה אנחנו חיים ואיך עושים פה כדורגל. וידאג שיעבדו פה לפי המפרט. ככה עשו פה מקדונלדס, ככה עשו פה איקאה, ככה עושים פה רכבת קלה. לוקחים מודל ומעתיקים אותו אחד לאחד, עם קצת שינויים שנובעים מאופיים של הילידים.
הדרך הזו שבה חולבת ההתאחדות לכדורגל – ועופר עיני שועל לא קטן – את משרד הספורט, רק כי מירי רגב יושבת על תיבת האוצר שבו, החזירה אותי לדוביד. למה שההתאחדות, שמתעסקת עכשיו באיך נעלמו 22 או 38.5 מיליון שקל, תוציא כסף מהכנסותיה? בואו ניקח מהאוצר, מקמפיין הפריימריז של רגב שקרוי אחריות מיניסטריאלית, ונסדר ג'ובים. מה שהיירו יעשה או לא יעשה, זה פחות חשוב. העיקר שהכסף יבוא ממריומה.
את הכדורגל הישראלי צריך לבנות מחדש. לא לשקם, לא להציל, לבנות מחדש. בארבעה חודשים זה לא יקרה, גם לא בארבע שנים. אולי ב-14, תוחלת חיים של פירמידה יציבה בכדורגל. ב-1986 הקימו פירמידה כזו בכדורגל הישראלי, נבחרת הנערים הגיעה כבר בניסיונה הראשון לאליפות אירופה. כשבשלו הנערים והפכו לגברים, הם הגיעו אחרי 13 שנה לפלייאוף העלייה ליורו, ההישג הכי גדול של הנבחרת באירופה. נבחרות הנערים כבר לא עולות לאליפויות אירופה, אולי לשלב העילית, והנבחרת כבר בדרג רביעי, מפסידה בבית לדרג חמישי.
אז כדי שלא תהיה פה חלטורה וחבר לא יביא חבר, אז כדאי שנפסיק לעבוד על כולם. עזבו את מירי, שתתעסק בנאמנות, ותתחילו להשתמש בקופון שאתם גוזרים ממשלמי הכרטיסים במגרשים – ויש הרבה – ותתחילו להפעיל תכנית.
מה דעתך על הכתבה?