בוועדת האיתור שמנסה למצוא נוסחאות לבנייה מחדש של הפירמידה המפורסמת ועיצוב נבחרות הייצוג שלנו לפי קונספט אחד, טרם ישבו על בחירת מאמן לנבחרת ישראל. מאמן נבחרת הנערים, אלון חזן, ידריך את הנבחרת חד פעמית במשחק הידידות בקרואטיה, ויש לי תחושה שהוא יפיק מהנבחרת הזו יותר ממה שהפיק המאמן הקבוע, אלי גוטמן. למה? כי הוא לא יאמן אותה, אלא ידריך אותה.
בוועדת האיתור כבר רצים כמה שמות, ונראה כי המאבק הולך להיות בין רן בן שמעון לאלישע לוי, שני מאמני ליגה מוצלחים פחות או יותר, שכמו תמיד בהיררכיית השמות שעומדים בתור, הם תחת הסעיף של "מגיע להם". עוד בתמונה, בהמשך הדרך: גיא לוזון, ברק בכר, אולי רוני לוי, בטח חיים סילבס.
מצטער, נבחרת ישראל היא לא מתנת פרישה. בנקודת הזמן הזו, שבו הקמפיין הבא אבוד – כי איטליה וספרד משחקות בו נגד ישראל – צריך לחפש קונספט אחר. מאמן זר לא יהיה. מאמן זר צריך לבוא עם צוות מלא. להתאחדות אין כסף למאמן זר, אז לצוות שלם? תשכחו מזה.
די למאמנים ש"מגיע להם" (דני מרון)
הנבחרת זקוקה למאמן נבחרת. מה זה מאמן נבחרת? זה לא בהכרח מאמן ליגה מוצלח. די אם נזכיר את עמנואל שפר, שסיים עונה רק בקבוצה אחת בליגה הראשונה וכמעט ולא אימן בליגה, אבל את נבחרות הנוער הצעיד לאליפויות אסיה ואת הנבחרת הלאומית הצעיד הן לרבע הגמר האולימפי ב-68', והן למונדיאל הראשון והאחרון בתולדות ישראל, ב-1970. ולשפר עוד היה קצת זמן לקחת את הנבחרת הזו למחנות אימון ארוכים ורצחניים, כשהליגה מופסקת. את זה – בעידן הזכיינים – אין סיכוי לעשות היום. מאמן נבחרת מקבל אותה לכמה ימי אימונים ובעיקר כהכנה למשחקים. אי אפשר להקנות שיטת משחק לשחקנים שמגיעים מכל רחבי אירופה. השחקנים הם אלה שקובעים את הטון, והמאמן הוא זה שנותן להם את הבטחון.
נבחרת ישראל זקוקה למאמן נבחרת. כזה שיבחר את השחקנים הנכונים, הן לסגל והן למשחק, ומאמן שעיני השחקנים ייתלו בו בהערצה. הנבחרת זקוקה לכוכבי עבר. למה כוכבי העבר לא הצליחו כמאמני ליגה? כי הם לא הצליחו להתמודד עם העובדה שאף אחד מהשחקנים שלהם לא היה כוכב כמותם, והתקשו להתמודד עם בינוניות. גיורא שפיגל הוא בערך היחיד שהצליח, וגם זה לפרקים, כי תחת ידיו עברו משה סיני, אייל ברקוביץ', ראובן עטר וחיים רביבו.
את עידן שפיגל ושפיגלר כבר פספסנו. שניהם כבני 70, מי יותר ומי פחות. כבר לפני 20 שנה הם היו צריכים לקבל את הנבחרת, יחד, אחד כמנהל ספורטיבי והשני כמאמן. למה הם? כי הם היו שם. כי הם עמדו וייצגו את הנבחרות בעשרות משחקים. כי הם יודעים בדיוק מה זו נבחרת. כי היו להם את הכריזמה, הידע, והיכולות להפוך שחקני ליגה טובים לשחקני נבחרת מעולים. אלה כבר לא שחקנים בינוניים, אלה הנבחרים.
אז נכון שרוב כוכבי העבר הקרוב של נבחרת ישראל הם או פרשנים, או עסקנים, ובחלקם חובטת התקשורת – בצדק או שלא – ללא הפסקה, אבל למה שיש להם בכדורגל, גם מאמני ליגה מדהימים לא הגיעו. לא כל מי שטוב לליגה, טוב לנבחרת, ויש לכך דוגמאות ממש עכשוויות.
יש מקומות בעולם שזה הקונספט. מתחת לגוטמן עבדו יוסי אבוקסיס ואריק בנאדו, אבל את המעגל הזה צריך להרחיב. למנות מנהל ספורטיבי שהוא שחקן נבחרת ותיק, למנות מאמן שהוא שחקן נבחרת ותיק, למנות מאמן שוערים שהוא שחקן נבחרת ותיק. אנשים עם 50, 60, 70 הופעות. זה יכול להיות יוסי בניון ותחתיו אלי אוחנה; זה יכול להיות ניר קלינגר או חיים רביבו או אפילו אייל ברקוביץ' ותחתיו אלון חזן. הדור ההוא, שלכאורה לא הוביל אותנו לשום מקום, הוא הדור האחרון שגם הסב לנו הנאה כאוהדי נבחרת. צריך לתת לדור הזה להוביל. אם לא על הדשא, אז סביבו.
עדיף שחקן עבר גדול ממאמן ליגה טוב. רביבו (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?