אין לי בעיה עם ההרכב של אלי גוטמן למשחק הערב (שישי, 21:45) בבוסניה. אין לי בעיה עם המערך (22 שנה לא ניצחנו משחק חוץ מול נבחרת עדיפה עלינו על הנייר, אז זה בסדר לנסות לא להפסיד שוב). אין לי בעיה גם עם הרצון לבוא אנדרדוג אחרי הזחיחות שהוליכה אותנו לתבוסה ביתית מול וויילס "החלשה". יש לי בעיה עם גניבת דעת.
נבחרת ישראל תשחק באצטדיון שלא הביא בקמפיין הזה שום ניצחון לנבחרת הביתית, מול נבחרת שצברה חמש נקודות בחמשת המשחקים הראשונים שלה בקמפיין, בכלל זה שלוש נקודות מול אנדורה. אחרי בדיקה – מאומצת, יש לומר – מצאתי כי אין לנו הפסד מול נבחרת בוסניה בשום מסגרת רשמית, בשום גיל. אז על מה הפאניקה?
- גוטמן: "לא תהיה השפעה למשחק בחיפה"
- "לפוליטיקה אין מקום בספורט, אל תקראו בוז להמנון הישראלי"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
אפשר לעשות לכם חשבון קצר? לישראל יש תשע נקודות, לבוסניה חמש. לישראל נותרו שני משחקי בית מול קפריסין ואנדורה, שאותם סופרים כמשחקים שחייבים לנצח, בכל סיטואציה. זה נותן 15 נקודות. מה צריכה בוסניה לעשות כדי לעבור את ישראל במקום השלישי? לנצח את קפריסין בחוץ, את אנדורה בבית ואת וויילס בבית ולהוציא תיקו נגד בלגיה בחוץ. זה ייתן לבוסניה 15 נקודות. כדי להגיע למקום השלישי, היא תצטרך לנצח את ישראל או לנצח את בלגיה בחוץ.
אז עוד לפני שמדברים על כך שבוסניה תתקשה להוציא תיקו בחוץ מול בלגיה, הרי שתיקו ישראלי בזניצה יבטיח לישראל כמעט בוודאות את המקום השלישי (בהנחה שננצח את אנדורה וקפריסין), מכיוון שאם נסיים מול בוסניה בשוויון נקודות, הפרמטר הראשון שישבור את השוויון הוא המאזן הפנימי בין הנבחרות. ניצחון ישראלי בסמי עופר, תיקו בזניצה. נגמר.
גוטמן. תיקו ויבטיח את הפלייאוף (אודי ציטיאט)
ככה ישראל עלתה לפלייאוף הקודם שלה ב-2000: סיימה בתיקו מול אוסטריה בווינה, אחרי התגוננות ופנדל מוצלח של אבי נמני, ומשחק מצוין בבית. בערך כמו המתכונת הרצויה והריאלית מול הבוסנים. אני לא רואה הרבה הבדל בין הנבחרות. אם כבר, לאוסטריה יש מסורת הרבה יותר גדולה מבוסניה בכדורגל העולמי. לבוסניה יש במוקדמות אליפות אירופה יותר הפסדים מניצחונות – אצל ישראל זה הפוך – והיא מעולם לא העפילה לאליפות אירופה משום נבחרת גילאים, בעוד שישראל השתתפה כבר ב-11 אליפויות אירופה לנבחרות הצעירות.
ובכל זאת, כולם מדברים על הר געש בזניצה. ה"בילינו פוליה" מכיל 15,500 מקומות ישיבה, לא משהו שונה במיוחד מבלומפילד. הייתי אומר אפילו שהיציעים אפילו קרובים-רחוקים לדשא באותה מידה. ב-1976 שיחקה נבחרת ישראל בסיאול, בקרב ישיר מול דרום קוריאה על כרטיס למשחקים האולימפיים במונטריאול. היו שם 40 אלף איש ולפי הדיווחים, כשפסלו ליצחק שום את ה-1:4 (ישראל ניצחה רק 1:3), זרקו הקוריאנים את כריות הישיבה אל המגרש.
בוזגלו מחויך. עכשיו הזמן לתיקו (אודי ציטיאט)
וזה עוד היה בסדר לעומת גרונות התרנגולות השחוטות שזרקו על הנבחרת בטהרן שנתיים קודם לכן. טהרן, כן? כדאי להזכיר לכולם שעד לפני 40 שנה עוד שיחקנו באסיה, וגם באירופה יצא לשחקנים שלנו לבקר בהרי געש של 40, 50, וגם 70 ו-80 אלף צופים. ולא תמיד הם הפסידו. הרי אלי גוטמן וביברס נאתכו (ערן זהבי לא שיחק) ניצחו בווינה במופע אדיר של כדורגל ישראלי עם הפועל ת"א 0:3 לעיני 50 אלף אוסטרים מטורפים. וכל מה שאנחנו צריכים עכשיו זה תיקו, לא יותר.
אז צאו מהתבניות. יש חוסר אמון גדול בנבחרת, בגלל חוסר היציבות והמומחיות להיכשל ברגע האמת, מה גם שפסטיבל דיוויד בלאט מעמיד באופן מסורתי את הנבחרת באור מגוחך. אבל הנוסחא היא פשוטה מאוד: מול כדורגל בריטי ונבחרת המאה של בלגיה אנחנו מתקשים, אבל בכל הקשור לבוסנים, אין לנו במה להתבייש וממה לפחד.
תיקו, זה מה שאנחנו צריכים. נקודה.
מה דעתך על הכתבה?