קראתי בעיון רב את הראיונות שהעניק המאמן הלאומי אלי גוטמן בסוף השבוע, וחייבים לומר שכמו שהנבחרת לא התקדמה בהדרכתו בסיכום 16 המשחקים עליהם הופקד, כך גם הוא לא התקדם כמאמן לאומי. במסגרת עבודתו בנבחרת עסוק גוטמן יותר מדי בהצטדקות, בהתנצלות ובניסיון לקבל אמפטיה, כאילו התקשורת היא שמעסיקה אותו ולא ההתאחדות לכדורגל. כאילו הוא חייב דין וחשבון לעיתונות ולא לאנשים שמינו אותו. לפעמים נדמה כי הוא עסוק בכך יותר מאשר בשיפור בעיות היסוד של שחקני הנבחרת.
כשהמאמן הלאומי אומר כי הוא שלם ב-200 אחוז עם ההחלטות שלו, הוא מגלגל את האחריות אל השחקנים. ומי בוחר את השחקנים אם לא המאמן הלאומי? מי מדריך אותם, נותן להם דגשים, אונס אותם לעלות רמה אחת ממה שהם רגילים? הוא ורק הוא. מופע ה"אני הייתי בסדר", לא רק שלא משכנע, הוא גם גורם לאנטגוניזם, וחלק מהאווירה הכללית שיש היום סביב הנבחרת היא גם באחריותו של גוטמן.
ריצ'ארד מולר נילסן – ואנחנו נמשיך ונחזור אליו מדי קמפיין – היה מאוד אדיב עם התקשורת במסגרת הזמן שנתן לה. להשיג איתו ראיון היה כמעט בלתי אפשרי, ללא קשר לגודל כלי התקשורת, ואת מספר הטלפון הפרטי שלו ידעו רק מעטים. אחרי הפסד הוא היה נותן את ההסברים, לוקח את האחריות ונעלם. לא צריך לטחון את המשחק בפני מי שלא צריך. וגוטמן, אחרי ה-4:0 מול רוסיה ואחרי ה-3:1 נגד בוסניה, בהפרש של שנתיים וחצי, נשאר אותו גוטמן: הוא נכנס לשיקולי ההרכב, המערך, הסגנון והגישה בפני הטוקבקיסטים ולא בפני הוועדה המקצועית – יש או אין – בהתאחדות לכדורגל. וככה לא מתנהג מאמן לאומי, לא מכובד.
הקמפיין הזה עוד לא נגמר, אין משחק שדומה לרעהו, אין שחקן שנמצא באותו כושר שהיה לפני שנה, שנתיים או בכלל. מה אתה צריך בכלל להתפלמס בעניינים האלה? מרוב עודף חשיבות, יש לפעמים תחושה שגוטמן מרגיש לא מספיק חשוב, שהוא נלחם על מקומו בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי בלי צורך בכך. היי, אתה שם. תירגע.
ועוד הערה קטנה. גוטמן מזכיר לא מעט את אירוע הלב שעבר. אם הוא לא מזכיר את האירוע הזה, קשה להתרשם מההתנהלות שלו שזה עד כדי כך השפיע עליו. כנראה שעומק השריטה אצל גוטמן בכל הנוגע לכדורגל ולאימון גדול מעומק הצלקת שהאירוע הזה הותיר בליבו. ולכן הוא עדיין מאמן. ואם הוא החליט לקחת את הסיכון הזה, לא זה מה שיחפה על האיטיות של עומרי בן הרוש או חוסר התגובה של אוראל דגני.
מה דעתך על הכתבה?