42 שנה של צפייה בנבחרת ישראל, ושום דבר לא משתנה. 1:2 לקפריסין, 3:1 בבריסל, והאשליות מתחילות לבחון את חומציות מיצי הקיבה. אז מה עם בן הרוש עדיין לא קופץ לכדורי גובה; אז מה אם מרציאנו תופס אוויר בכל כדור; וזהבי מוסר ליריב; ולא עוברים את החצי; וחמד חסר תעסוקה.
ובכלל, שלושה קשרים הגנתיים, ארבעה בלמים בהגנה, ואין שום תשוקה לניצחון. ככה נראתה נבחרת ישראל בקמפיין של ג'רי בית הלוי לפני 60 שנה. עשרה בהגנה, גלזר בהתקפה וחודורוב תמיד הצטיין. הפעם, גם חודורוב לא עזר. הוא שלח במקומו את מרציאנו.
אנחנו אפילו לא צריכים לשאול את עצמנו למה הנבחרת לא עלתה. היא לא צריכה לעלות. אם השחקנים לא מצליחים להביא לידי ביטוי את היכולות שלהם, אם ייני לא נראה כמו שחקן בליגה ההולנדית, או כיאל כמו שחקן מצמרת הצ'מפיונשיפ, או זהבי כמו מלך שערי מוקדמות ליגת האלופות, אז אל תצפו מהנבחרת שתנפץ את הקלישאה שאם אופ"א תאפשר לחמש הראשונות לעלות, נסיים במקום השישי.
שום תשוקה לניצחון (אודי ציטיאט)
נבחרת שמסיימת קמפיין עם חמישה הפסדים מעשרה משחקים ושלושה הפסדי בית, לא שווה פלייאוף ולא שווה שבכלל נדון עליה. הכי מדהים הוא שהיא אפילו לא מאמינה בעצמה. ברגע ששחקנים מדברים על כך שהדור שלהם לא יגיעו לכלום כי בלאו הנבחרת לא תעלה למונדיאל 2018, אז למה לתת להם בכלל לנסות?
הפליאה הזו איך נבחרות כמו איסלנד או אלבניה או וויילס עולות ליורו, מיותרת. זה לא ששם המציאו את הכדורגל מחדש. הם פשוט באו ליהנות מהמשחקים ואף פעם לא הפסיקו לקוות. אצלנו ביבי יורד לחדר ההלבשה אחרי ניצחון במחזור השלישי, ובמחזור הרביעי אחרי הפסד ביתי כבר מסכמים את הקמפיין. אחרי הכל, אנחנו אולי משחקים באירופה, אבל אחרי כל משחק חוץ, אנחנו חוזרים הביתה, לאסיה.
מה דעתך על הכתבה?