נכון לכתיבת שורות אלה אין לי מושג כמה יצאנו במקדוניה, אבל מבטיח לכם שישבתי מול מסך הפלזמה כשקפל"ד לראשי והנשק טעון ולא נצור. ביום ראשון אני עולה לירושלים עם שריונית בדרך בורמה כדי לחלץ את הנבחרת מהמצור של ליכטנשטיין עליה. כמו שאמרו בכירים בהתאחדות: "צריך לעשות הכל כדי למנוע את נפילתנו לדרג החמישי".
בואו נעשה סדר, ואולי כדאי שגם בהתאחדות יקראו את הרשימה הזו היטב, רצוי כמה פעמים. זה לא שהידרדרנו באופן קשה במשחקי המוקדמות לאליפות העולם או אליפות אירופה. אנחנו בדרך כלל מסיימים במקום השלישי, גג מקום רביעי, אבל במקום חמישי אנחנו לא מסיימים. אנחנו לא שווים דרג חמישי, ורק במקום אחד אנחנו בהחלט שם: דירוג פיפ"א.
- עוד ציון דרך: רביעיה ראשונה לרונאלדו במדי פורטוגל
- צמד לעניין: גמיירו וגרייזמן כיכבו, 1:4 חשוב לצרפת על בולגריה
משום מה הפך בשנים האחרונות הדירוג המגוחך הזה לאורקל מדלפי. בלעדיו לא זזים בהגרלות, והחבר אינפנטינו לא מסוגל לסדר אחרת את ביצי הקינדר בקערות. בדירוג הזה אנחנו במקום ה-98, אבל מה שיותר רלוונטי לנו: מקום 39 באירופה. שימו לב, למרות שהקבוצות שלנו במקומות 20-24, ולמרות שכבר 20 שנה לא הוגרלנו מדרג חמישי, אנחנו בדרג חמישי, עמוק בדרג חמישי.
משהו פה עקום. הרי לא יתכן שקזחסטן, בלארוס ואפילו יוון המתרסקת בדרג רביעי ואנחנו בחמישי, משהו פה עוות. ברור שמשהו עוות. הדירוג הזה מעוות. הרי מה זה דירוג פיפ"א? סיכום משחקי הנבחרות בארבע השנים האחרונות. כל משחק וכל תוצאה בו מקבלת ניקוד, והוא מצטבר. כל משחק והדרג שלו. משחק במונדיאל שווה 60% יותר ממשחק במוקדמות המונדיאל, ומשחק במונדיאל שווה 33% יותר ממשחק ביורו, ופי ארבעה ממשחק ידידות. גם משחק מול נבחרת מדרום אמריקה שווה יותר ממשחק מול נבחרת מאירופה או אפריקה, אבל משחק מול נבחרת מאפריקה שווה למשחק מול נבחרת מאוקיאניה. אין שום משמעות למשחק בית או משחק חוץ.
עלול להתדרדר, ולא באשמתו. אלישע לוי (דני מרון)
נבחרת ישראל, ולא ברור מאילו טעמים – כנראה חוסר יכולת ארגון – לא משחקת כמעט משחקי ידידות. מאז מרץ 2014, שנתיים וחצי, קיימה הנבחרת חמישה משחקי ידידות בלבד, ארבעה מהם בחוץ, שניים מהם במימון מלא של המארחים מצפון אמריקה. בחמשת המשחקים האלה הפסידה ישראל ארבע פעמים. יוון המידרדרת נמצאת במקום ה-48 בדירוג פיפ"א. אם היא משחקת היום נגד ישראל, יש לנו סיכוי לנצח. אפילו איי פארו ניצחה אותה. פעמיים בקמפיין אחד. יוון קיימה בפרק הזמן הזה 13 משחקי ידידות, אירחה את בוליביה, ניגריה, ניקרגואה, נסעה ללוקסמבורג. למה היא 48 ואנחנו 98? זה למה.
אתה מסתכל על דירוג פיפ"א ומוצא בו את נבחרת ונצואלה במקום ה-60. ונצואלה היא שק החבטות של דרום אמריקה, אבל בניגוד אלינו, ונצואלה דפקה 19 משחקי ידידות בשנתיים וחצי. כל נמושות העולם פגשו אותה. אם אחפור היטב אולי אבין איך בנין (לא טל בנין, מדינת בנין), גינאה ביסאו, לוב, סנט קיטס ונוויס (נשבע לכם, הייתי בטוח שזו פיקציה שהמציאו במיוחד לאצן קים קולינס) ואפילו גינאה המשוונית נמצאות לפני ישראל בדירוג פיפ"א. אלה נבחרות שמפמפמות משחקי ידידות.
ואנחנו? גורנישט. אם לא מארחים אותנו, אנחנו מתקמצנים. לא קופצים על תאריכים שאינם במסגרת פיפ"א, וכמובן שלא מנצלים את כל התאריכים במסגרת פיפ"א. פעם היינו מארחים את בלארוס, אסטוניה, לטביה, נפגשים עם קפריסין על בסיס שנתי, עושים טורנירים בשביל הבופה. היום? כלום.
פעם היינו מארחים. עופר עיני (ערן לוף)
נבחרת ישראל יכולה לנצח עכשיו את מקדוניה ואת ליכטנשטיין ואת אלבניה ולעלות 30 מקומות בדירוג פיפ"א, אבל 15 המקומות שיפרידו בין דרג רביעי לשלישי נמצאים בארגון משחקי ידידות. בלי משחקים כאלה הקהל בורח, כי הוא לא מתחבר, ככה המשחקים מדלגים על עכו, באר שבע, אשקלון, קריית שמונה, וחצי מגוש המדינות הבלתי מזדהות מדלג מעלינו.
ואל תגידו לי שאין תאריכים. אם יש פגרה של שלושה שבועות, מחציתה לצרכי שזרוע, ויש מחזור גביע בינואר, אז אפשר לשחק משחקי ידידות גם בלי לגיונרים. ככה גם השחקנים לא ירגישו שמדלגים מעליהם. אלופי העולם במשחקי ידידות, לא?
מה דעתך על הכתבה?