במרץ 1989 אירחה נבחרת ישראל את ניו זילנד באצטדיון ר"ג לפתיחת קמפיין מוקדמות מונדיאל 1990. עד היום אני זוכר איך הגענו – אני ושניים מעמיתיי, בן כספית ואבי מורגנשטרן – לקניון איילון העמוס, שעות רבות לפני המשחק, נרגשים באופן יוצא מגדר הרגיל, שוכחים את תפקידנו העיתונאי ומתמסרים באופן ברור לפטריוטיות ולאהבת הנבחרת הבלתי מסויגת.
כשרוני רוזנטל הבקיע את שערו של קוסלינג בדקה השביעית, ממסירת גאון של משה סיני, השתוללנו משמחה יחד עם 40 אלף אנשים נוספים, וכמעט מוטטנו את האצטדיון. זה היה השער היחיד של הנבחרת במשחק, והניצחון היחיד שלה בקמפיין כולו, אבל זה לא הפריע לקהל של אלפים להגיע בערב פסח בצהריים לנתב"ג כדי לקבל את הנבחרת שחזרה מאוסטרליה עם הכרטיס לפלייאוף.
נזכרתי השבוע בקמפיין ההוא – קמפיין די מזליקי, שבו הניצחון הכי גדול שלנו היה זה של ניו זילנד על אוסטרליה – אחרי שנתקלתי ברשתות החברתיות בתגובות מזלזלות על הנבחרת ובעיקר על סיכוייה לעשות משהו בקמפיין מוקדמות המונדיאל. לא יעזרו גם 30 אלף מנויים מכורים וסולד אאוט, יש יחסי אי אמון הולכים וגדלים בין אוהדי הכדורגל בארץ לבין נבחרת הכדורגל, שרק הולכים ומתעצמים ככל שכמות המדליות האולימפיות שלנו גדלה וחשבונות הבנק של הכדורגלנים מתנפחים.
יחסי האמון ישתנו בגללו? (עדי אבישי)
האמת היא שאין לזה ממש קשר. מאז 1989 הוזרמו הרבה מי שופכין לים התיכון, אבל מה שבעיקר קרה היה כניסה של הקבוצות הישראליות למעגל משחקי גביעי אירופה. מהרגע הזה הנבחרת הפכה להיות גורם משני, ואוהדי הקבוצות הבכירות הגיעו לסיפוקם, כך שהם פשוט מתעלמים מהנבחרת וגרוע מכך – מחרימים אותה. אוהדי בית"ר הקיצוניים מחרימים אותה בגלל שמשחקים בה ערבים; אוהדי הפועל כי משחקים בה שחקני מכבי ת"א וכי שחקנים שלהם נפצעים בה; אוהדי מכבי חיפה כי יש יותר שחקנים מתל אביב, ואפשר להמשיך ולחפש סיבות. בשורה התחתונה נפגשים ביציע אנשים בלי רקע משותף – חוץ מאזרחות – לא פחות מאלה שמשחקים על המגרש.
בקמפיין ההוא זכה ניר לוין למענק של 25 אלף דולר, רק בגלל שאלי דריקס התעקש שייכנס – על חשבונו – ויקבל פרמיה בשניות הסיום של משחק העלייה באוסטרליה. הנבחרת לא עלתה למונדיאל, אבל שחקנים קיבלו פרמיות שמנות, לעיתים גבוהות מאלה שהרוויחו בקבוצות. מדובר ב-1989, היו שחקני נבחרת שהרוויחו 30 אלף דולר בעונה. בטח שחקנים בהפועל פ"ת.
היום המצב שונה: אין מענקי ניצחונות, נסיעות לחו"ל זו כבר מכה ולא צ'ופר, ומענק עלייה למונדיאל רואים פעם ב-50 שנה (ואני אופטימי ללא תקנה). אם לא הייתה פגרה בליגות באירופה במשחק נבחרת – כמו בימים שבהם הנבחרת שיחקה בטורניר הקדם אולימפי באוקיאניה – אחוז ההשתמטות מהנבחרת היה מבהיל.
מזל שיש פגרה מהקבוצות (עדי אבישי)
לכן כולנו צריכים להפנים את המצב – שחקנים ואוהדים – ולהבין שהדרך היחידה ליצור יחסי אמון בין הקהל לנבחרת הוא להתייחס לעניין הזה כאל שירות מילואים. היום, כשלא מעט משתמטים אפילו מזה, צריך להעריך את אלה שמגיעים וגם נלחמים על חולצת נבחרת. הנבחרת היא כבר לא חלון הראווה של השחקנים, ולכן זה לא דבר מובן מאליו.
השבוע, במשחק האימון בין הנבחרת הבוגרת לצעירה, שחקנים רצו כמו משוגעים ועשו תיקולים כאילו אין מחר, כך שאם במשחק מול איטליה הם יתקשו לעשות זאת, זה יהיה בגלל היריב, פחות בגללם.
השבוע נשאל אלישע לוי מה ייחשב עבורו כהצלחה בקמפיין הזה. הוא לא בדיוק סגור על התשובה, אבל אם יתאפשר לענות במקומו: הכי חשוב זה שנחזור להתרגש ולהשתגע ממשחקי הנבחרת. וכדי שזה יקרה, צריך פשוט שהנבחרת תהיה שוב הקבוצה הכי טובה של הכדורגל הישראלי.
יצליח להטריף גם אותנו? אלישע (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?